ל"פרופיל חדש", תנועת נשים לאזרוח החברה בישראל, יש תשובה משלה על השאלה שהוצגה
למשוררת והמסאית הפמיניסטית, אדריאן ריץ', שהייתה אם לשלושה בנים בתקופת מלחמת
וייטנאם: "האם את עובדת בשביל הצבא, גבירתי?" נשות פרופיל חדש אינן מוכנות
לעבוד עוד בשביל הצבא, לפחות לא במתכונתו הנוכחית.
עשרים שנה אחרי שריץ' האמריקנית תיארה בספרה החשוב "ילוד אישה" (1976) כיצד
נשים מגדלות את בניהן כדי שיצטרפו לחברה הפטריארכלית וללוחמיה, בוחנות נשות
פרופיל חדש את אחריותן להמשך גיוס הבנים לצבא ולמלחמות ומגיעות למסקנה, שכדי
להפסיק את המעגל המיליטריסטי, יש לבטל קודם כול את חובת הגיוס ולעבור בהדרגה
לצבא מקצועי שכיר. במקביל, הן פועלות לדה-מיליטריזציה של מערכת החינוך.
"חברה שמגדלת ילדים להתגייס לצבא ויש בה חובת גיוס", מסבירה רלה מזלי, ממקימות
פרופיל חדש, "אינה יכולה להיות לא מיליטריסטית, אם כי ביטול החוק הוא תנאי
הכרחי, אבל לא מספיק". כי מיליטריזם, נכתב בטיוטת-מניפסט של התנועה מ-98',
אינו רק שלטון גנרלים. בחברה מיליטריסטית פותרים בעיות פוליטיות וחברתיות באמצעים
אלימים, וכך מנציחים הפוליטיקאים, שחלקם הגדול אנשי צבא, את מצב הלוחמה ומביאים
עלינו עוד ועוד מלחמות יש ברירה.
חלקן הגיעו לפרופיל חדש עתירות ניסיון בפוליטיקה חוץ פרלמנטרית בארגוני שמאל.
מזלי, סופרת ומתרגמת, הייתה פעילה ב"רופאים למען זכויות אדם" וב"השנה ה-21".
חגית גור-זיו, מרצה לחינוך בסמינר הקיבוצים, הייתה פעילה ב"השנה ה-21" וב"שלום
עכשיו". בתנועות אלה עברו השתיים קורס בפמיניזם מעשי.
"מרבית העבודה נעשתה על ידי נשים, אבל הדוברים הבכירים היו תמיד גברים", אומרת
גור-זיו. "רעיונות של גברים התקבלו ביתר קלות. כשחיפשו מישהו לנאום בפני קהל
או בפני התקשורת, בחרו תמיד באותם גברים. אמרו שהם מדברים יותר טוב. מה הפלא?
היה להם יותר ניסיון". למזלי דעה דומה: "ראיתי שגם בתנועות השלום, הפרוגרסיביות,
כביכול, אני, כאישה, נדחפת למקום בלתי נראה ובמידה רבה משרתת את המנהיגים הגברים".
האירוע שדחף אותן להתארגן כגוף נפרד היה פתיחת מנהרת הכותל באוקטובר 96' ושפיכות
הדמים שבאה בעקבותיה, חודשים ספורים אחרי שבנימין נתניהו נבחר לראש ממשלה.
הן יצאו להפגין בצמתים, ושם פגשו נשים שיצאו למחות כמותן על זילות חיי אדם.
היסטוריונים יידרשו בוודאי להסביר את תפקידו של הצומת ככור ההיתוך של ארגוני
הנשים החוץ-פרלמנטריים החל משנות השמונים. היו שם "נשים ואימהות למען שלום",
"נשים למען קדושת החיים" וגם "ארבע אימהות", שעשו בינתיים היסטוריה. אחד השלטים
שהונפו היה "אין לנו ילדים למלחמות מיותרות".
לחוויית האימהות, ובמיוחד האימהות לבנים, היה משקל רב בהחלטתן לצאת להפגין.
גור-זיו: "אין ספק שלידה של בנים עשתה לי משהו. כנותנות חיים, מגדלות ומשקיעות
בילדים, יש לנו, כנראה, הבנה אחרת. האימהות נותנת איזו בגרות לגבי ערך החיים.
גברים, אולי, מדחיקים יותר. יש עליהם לחצים חברתיים, והם מחוברים יותר לחוויה
הצבאית".
מזלי: "זה מתחיל מזה שהפולסים הפוליטיים שלי הם דרך הילדים. כשנולדו לי בנים
אמרתי לעצמי אוי ואבוי. נכון, החברה מציבה אותי כאימא ואני מפנימה את זה, אבל
נהפכתי לביקורתית יותר כלפי זה".
למרות הקרבה לקבוצת ארבע אימהות ומאבקן המשותף ליציאה מלבנון, חשוב להן להדגיש
את ההבדלים. מזלי: "הדמיון הוא בהתמודדות עם האמירה שנשים לא מבינות בביטחון,
וההצבה של עצמנו בספירה הציבורית. גם אנחנו לא נשתוק. גם אנחנו לא יודעות פחות
מהגנרלים. אבל ארבע אמהות היא לא תנועה פמיניסטית ולא אנטי מיליטריסטית. הן
עבדו על נושא מסוים והייתה להן הצלחה עצומה. אנחנו מוקירות אותן. יש להן תפקיד
חשוב בתהליכים הפוליטיים שקורים בארץ."
"הלכתי להפגנות של ארבע אימהות", מספרת עדינה אבירם, מדענית וחוקרת סרטן, ששני
בניה שירתו בלבנון. "הזדהיתי עם המאבק שלהן, אבל לא יכולתי להיות שייכת לגוף
כזה, כי זאת לא המלחמה היחידה. המסר צריך להיות כללי, ותהליך שלום צריך להיות
עם כולם".
ורד שומרון, אמנית: "נשות ארבע אימהות דוחות את ההגדרה הפמיניסטית, כי הן לא
מתעמקות בזה. זה נובע, בסך הכול, מחוסר ידע. תכל'ס, כל רשימות הקשר מורכבות
מנשים. העבודה שלהן היא סופרפמיניסטית".
חברות פרופיל חדש מגדירות את עצמן בראש ובראשונה כקבוצה בעלת השקפת עולם פמיניסטית.
"אנחנו אחת הגרסאות של פמיניזם רדיקלי", משרטטת מזלי את פרופיל הקבוצה, "לא
במובן של רק נשים (יש בקבוצה גם גברים) ולא במובן הלסבי. אנחנו מהמעמד הבינוני,
רובנו אשכנזיות, אבל לא מתוך אידיאולוגיה. אנחנו פתוחות לקבל כל אחת. לומדות
בדרכים של העלאת מודעות, קוראות טקסטים, לפעמים עובדות דרך חוויות אישיות.
כל אחת יכולה להתחבר לדברים ממקום אישי ולהביא את הניסיון שלה. מן הסתם, כרגע
אנחנו באות מהמצוקות שלנו, שהן לא בהכרח המצוקות של מעמדות נמוכים יותר".
הגרעין המייסד, כ-20-15 נשים, מורכב ברובו מאקדמאיות. לפני שנעשו לתנועה, קיימו
קבוצות לימוד בנושא נשים בחברה מיליטריסטית (בגלריה "ידיים", שהייתה בבעלות
ורד שומרון), הממשיכות לפעול. בערב בנושא "צבא וחברה בישראל", שנערך לפני כמה
חודשים, תיארה אחת הפעילות, דבי בירנבאום, עורכת דין, את מנגנון האפליה של
נשים בחברה מליטריסטית: "במדינת חיילים מי שעומד בראש הסולם החברתי הם הלוחמים,
ואלה הם תמיד גברים. יש להם שליטה בלתי מעורערת. הם אלה ש'יודעים' בענייני
חוץ וביטחון, ונושא זה נהפך ללב לבה של הפוליטיקה ודוחק נושאים אחרים, קובע
סדרי עדיפויות לגבי מדיניות ומשאבים ומבטיח שליטה בלעדית במוסדות המדינה. לנשים
ולעניינים שמעסיקים נשים אין מקום בפוליטיקה בחברה מיליטריסטית, חוץ מלהיות
אלה שיולדות ילדים ועומדות לצדם".
בסרבנות מטעמי מצפון הן רואות הרחבה של הסירוב לשתף פעולה עם המיליטריזציה
של החברה, וחלק מפעילות התנועה מוקדש לתמיכה במאבקם של הסרבנים. פעילות זו
כוללת מכתבים לשר הביטחון, ליווי בוועדת מצפון ואיתור עורך דין שייצג את הסרבן
בבג"ץ, אם צריך. מזלי: "לגברים חילונים יש זכות לחיות לפי אמונתם, כמו שיש
לתלמיד ישיבה. זה חלק מהמיליטריזציה - שמדינה אינה מוכנה לאפשר לאזרחיה זכות
כל כך יסודית".
- אבל סרבנות מצפון אינה קשורה בהכרח למצב פוליטי מסוים.
מזלי: "יש סוגי התנגדויות שונים לשירות צבאי, שהוא המוציא לפועל של מטרות פוליטיות,
ויש ביניהן קשר. החוק הישראלי אינו מכיר בזכות לסרב מטעמי מצפון רק מתוך אמונה".
בירנבאום: "סרבני מצפון הם אנשים שעברו מהפכה תודעתית או שגדלו בבית כזה. הם
מסרבים, כמוני, לשתף פעולה עם המערכת שמגייסת את הילדים שלי. הם לא משתתפים
בעסק הזה. זה מעשה פוליטי של מי שהולך נגד הזרם, והם זכאים לתמיכה".
גור-זיו: "סרבנות היא זכות שנמחקה אצלנו מזכויות האדם. מצפון של אמונה דתית
זה בסדר, אבל מצפון פציפיסטי זה לא בסדר. אנחנו מנסות להביא את הנושא לדיון
ציבורי, וכבר הצלחנו במידה רבה".
במרכז הפעילות שלהן הניסיון להביא לדיון ציבורי את הצורך בביטול גיוס החובה
ובמעבר לצבא מקצועי. "בפועל, אין גיוס חובה", קובעת מזלי. "הצעירים כבר מזמן
מצביעים ברגליים. אבל יש טאבו. לא מדברים על זה. הקבוצה שלנו נותנת לאנשים
לגיטימציה להגיד דברים שהם בקושי מעזים להגיד בבית".
ההצבעה ברגליים, שעליה מדברת מזלי, נתמכת בסקרים, שהתפרסמו בשנה האחרונה, המעידים
על ירידה ברורה ונמשכת ברצון של בני נוער להתגייס לצבא, המתחזקת נוכח האפשרות
להשיג פטור ללא מאמץ ומאחר שהסביבה כבר מקבלת זאת בסלחנות. על פי נתונים של
הצבא, כ-20% מהצעירים היהודים אינם מתגייסים כלל, וכנגד שלושה בנים יהודים
בני 21 שהשלימו שירות צבאי מלא, שניים לא עשו זאת.
"אנחנו מדברות בעצם על ביטול המיתוס", מוסיפה גור-זיו. "הפכנו את הצבא לכור
היתוך, למחנך. אבל הצבא עצמו כבר אינו רוצה את התפקידים האלה. צריך לעשות נורמליזציה
ולהחזיר אותו למקומו. גם באקדמיה מדברים על הצורך בצבא מקצועי מצומצם. קבוצת
'תכלית', למשל, המורכבת ממרצים מאוניברסיטאות שונות, כבר הגישה המלצות ברוח
זו. בין חבריה: ההיסטוריון ד"ר אביעד קליינברג והמומחה לירושלים, פרופ' מנחם
קליין".
אלא שבנושאים כמו השינויים הדרושים במבנה הצבא או בהיקף הגיוס עדיין יש אצלנו
קשר של שתיקה. גם המעבר לצבא מקצועי נמצא בשולי הדיון הציבורי ומתעורר בעיקר
כאשר עולה סוגיית קיצור השירות או גיוס בחורי הישיבות. יש באקדמיה מי שאומרים
כי השינויים בתפקידיו של הצבא מחייבים מעבר הדרגתי לצבא מקצועי, שאינו מבוסס
בהכרח על גיוס חובה. אחרים מדגישים את חשיבות הגיוס הדיפרנציאלי, שנועד לגייס
בעלי מקצועות נדרשים לתקופות ארוכות יותר, והם גם יתוגמלו כספית, כפי שכבר
קורה בחיל הים והאוויר. ויש מי שמדברים על הצורך בצבא מקצועי-התנדבותי, כיוון
שצבא חובה הוא בזבזני ויקר.
לשיח האקדמי המלומד הזה מוסיפה פרופיל חדש גם טיעונים מוסריים, ומזכירה שוב
ושוב את המחיר. בירנבאום: "איך אפשר לחייב בחוק בני 18-17 להתגייס? להיות חלק
מצבא שמופעל על ידי מערכת פוליטית שמחליטה שכך צריך להיות? מה הם יודעים על
פאשלות, על מניפולציות ועל ציניות של פוליטיקאים"?
- פילוסופית זה בוודאי נכון. אבל היית מתנגדת לגיוס חובה גם בחברה שנאבקת על
עצמאותה?
בירנבאום: "אותי מעניין למה אנחנו בכלל שואלות את השאלה הזאת. הנחת היסוד היא,
שהלוחמה אינה רק לגיטימית וטבעית, אלא גם שאין ברירה. זה נתון. הגישה שלי היא
דווקא פרגמטית, ואני מזהה קיבעון. היום, למשל, גנרל מנהל את כל הסיפור לבד.
אבל מבצע שלום זה לא אנטבה, זה לא 'אחריי'".
גור-זיו: "צעירים שגומרים צבא בורחים מכאן למקום הכי רחוק שאפשר. זו אמירה
מאוד חזקה על כך שהם לא רוצים להיות פה. הם מקיאים מהחברה שלנו. בוא נשלם להם,
במקום לנצל אותם. ההורים, הרי, מחזיקים אותם כלכלית. הם מסכנים את חייהם ומגיע
להם פיצוי הוגן. אנחנו מנצלים את הכוח המיליטריסטי, משתמשים בחיילים שגידלו
ולימדו אותם שזה הדבר הנכון, שזה הסדר החברתי ושאנחנו צריכים להגן על עצמנו".
- ואם יש, בכל זאת, צורך קיומי להגן על עצמנו?
גור-זיו: "צורך קיומי הוא שהבנים והבנות שלי יחיו. זה הדבר הטבעי. אני מגדלת
18 שנה ילד ואני רוצה שהוא ישגשג. לא רוצה להרוס לו את הנשמה. כל הזמן שמרתי
שלא יעלה לו החום, ופתאום אני שולחת אותו למקום שהכול בו מסוכן. זה מנוגד להיגיון.
אנחנו עוקדים את הילדים".
עדינה אבירם: "יש גם הרבה צביעות באמירה שהצבא הוא תרומה. המבוגרים שכבר היו
בצבא תורמים, למעשה, את הילדים. אותם ילדים יכולים להיות מאוד לא חברותיים
ומאוד לא אכפתיים. זה נהיה מס שפתיים. הם בעצם מקבלים שכר נורא. זה ניצול ציני
של ההורמונים ושל חוסר הגיבוש שלהם. לחברה קל יותר לשלוח צעירים, כי אין להם
משפחות והם עדיין לא בנו את עצמם".
שומרון: "תרומה בכפייה היא תרומה בעייתית. לכן, יש בפרופיל חדש חילוקי דעות
אם לחייב שירות אזרחי אלטרנטיבי. אם יהיו תקציבים וחינוך טוב, אנשים יתרמו
לקהילה שלהם. אני חושבת שלא נכון לחייב אדם לתת לקהילה, במיוחד כשהוא בן 18,
רק יצא לעולם וצריך להסתכל בעצמו פנימה".
- יש סיכוי למעבר לצבא מקצועי שכיר? איך זה יקרה?
גור-זיו: "מישהו חזק יוביל יום אחד מהלך כזה. אין לי סצנריו. אנחנו גוף פוליטי
קטן שעובד בהתנדבות ולא צריך לתת תשובות. תפקידנו להביא את הנושא לדיון ציבורי,
ובכך כבר הצלחנו".
בינתיים, הן מוסיפות לקיים קבוצות דיון אחת לחודש, כל פעם בנושא אחר, ומקפידות
שאישה תפתח את יום העיון, ושמספרן של הנשים שיישאו דברים יעלה על זה של הגברים.
גם כשהן מזמינות מומחים מבחוץ, למשל מהאקדמיה, הן אלה שקובעות את סדר היום.
"אנחנו לא מחשיבות ידע אקדמי או ידע של מומחים צבאיים בתור הידע הבלעדי, ולא
רוצות שהמומחים יקבלו בשבילנו החלטות" מסבירה שומרון. "אנחנו רואות את עצמנו
כחוקרות. הקמנו את פרופיל חדש כחלק מתהליך של לימוד. ההפגנה למען הנסיגה מלבנון
הוכיחה שאפשר לערער על האוטוריטה של אנשי הצבא. נשים הצליחו להוציא את הצבא
מלבנון, למרות שיש מי שכבר מנסים למחוק את התרומה והעשייה שלהן. מדברים על
'שיקולים ביטחוניים' או על המראות שותתי הדם בתקשורת שהביאו ליציאה. אבל מי
הביא לשם שוב ושוב את התקשורת?" 0
כתבות
ני"ע
