אפי ארזי: "אני לא צריך את כל הכסף שיש לי"

הם הולכים לטייל. האיש חושב והכלב עושה צרכיו במשעולים המטופחים של הסנטרל פארק, ליד הבית החדש שבו מתגוררים, כבר כמה חודשים, בני-הזוג קורין ואפי ארזי. היא אשתו הרביעית. למה צריך להתחתן כל כך

הרבה פעמים?

"למה לא?"

האם בקצה הסערות הגדולות המלוות אותך כל החיים, אתה בסך- הכול ילד פולני מבית טוב שחייב למסד את האהבה?

"אני לא מבין את השאלה. אם אוהבים ואם מוצאים אישה כל-כך נפלאה, אז למה לא להתחתן? חוץ מזה, הפעם זה סופי".

"עשיתי הרבה דברים. אבל זהו, נמאס"

1962. "אפי ארזי המציא את הפוקוס האוטומטי במצלמות. בן 25, והוא עודנו סטודנט רשום ב-MIT, כבר היה ידוע בכל קהילת המודיעין האמריקני. את התואר מ-MIT קיבל אחרי שמונה שנות 'לימוד'. שלחו לו אותו בדואר, לאחר שהמצלמה שתכנן בשביל 'אפולו' הוכרה כעבודת הגמר שלו... (מתוך "שבבים של תקווה", סיפוריהם של יזמי תעשיית ההיי-טק הישראלית. מאת עמוס לבב, 1998).

החיים, מקצועיים ורומנטיים, והעיסוקים, רבים ומתחלפים, של ארזי הם המיתולוגיה הישראלית לדורותיה. הוא הקים סטרט-אפ כשעוד לא המציאו את המילה. התחתן עם איטלקייה כשכולם התחתנו בשכונה. גייס יוצאי יחידות צבאיות ושכנע את עמוס דה-שליט להקים "חממה טכנולוגית" במכון וייצמן, כאשר לא הצעירים ולא המכון הבינו מה הוא בדיוק רוצה.

הוא גלש, נהג במרצדס ספורט, רכב על אופנועים כבדים והעיף עפיפונים כשהחברים עשו ג'וגינג. כשהוא הפסיק, לא מזמן, הם התחילו. עכשיו אין לו בכלל מכונית. הוא היה אנג'ל כשמלאכים היו רק בשמים (היום הוא אומר: "להיות אנג'ל זה עיסוק נכון לג'נטלמנים שרוצים פחות מתח בחיים"); חילק אופציות לעובדים כשאף אחד בארץ לא הבין למה סתם מבזבזים כסף; הקים מפעל ממציא, מייצר ומוכר בעולם כשבארץ עוד חיפשו עבודות יזומות להרכבות מיובאות; עשה ייצוא ראשון של היי-טק מישראל, הרבה לפני שקראו לזה היי-טק.

"כבר קידמתי טכנולוגיות, ואני עושה את זה מדי פעם. אבל יש לי תענוגות אחרים... לפני שבוע הלכתי לראות סרט איראני. מדהים. אני גר ברחוב ליד בית 'סוני' בניו-יורק, ובפינה יש 26 סרטים כל ערב. מה יותר טוב מזה? ורוב הזמן אנחנו מטיילים עם הכלבלב, התינוק הקטן שלנו, J.J, ונהנים מכל רגע".

הסיפורים עליך מהעבר הרבה יותר ספורטיביים.

"עשיתי הרבה דברים. אבל זהו, נמאס, זה מעייף. עכשיו אני משחק לפעמים סקווש".

"אין לי חובות, אין עליי עול"

"בדירתם הקטנה ישבו שלמה וג'יזל ארזי ודנו בבעיותיו של בנם. 'מה יהיה עם הילד?' שאלה ג'יזל באנחה, ארשתה דאגה. 'אין לו תקנה' השיב שלמה בייאוש. 'הוא בורח מבית-הספר ואינו מכין את השיעורים. היום מצאתי אותו עומד מול חוברות רדיו באנגלית, בפתחה של חנות ספרים'. 'מי יודע? אולי יש לו חוש טכני?' שאלה ג'יזל". (מתוך "שבבים של תקווה").

אז שלחו אותו ללמוד מסגרות ונגרות בבית-הספר לנערים קשי-חינוך בשכונת הבוכרים, אבל הוא לא הצליח להשתלב גם שם.

ספטמבר 2000. מגדלי דוד, תל-אביב. האגדה מספרת שבבית הזה מוצבים קולטי אבק בקירות, תאים פוטו אלקטריים המכוונים את זוויות התריסים לפי מיקום השמש ורצפת פרקט המונעת רעש.

סיפרו שכדי לתכנן את הבית הוא קרא עשרות ספרים, אחד מהם של מי שתכנן את תא הטייס ב-F-16, כדי ללמוד את היחסים המתמטיים בין מידות הגוף לסביבה. כרגע, שמש חזקה ומסנוורת חודרת מהחלונות הרחבים והחשופים, וארגז כלים פשוט ולא משוכלל, ממתין על השטיח.

"כן גם אני שמעתי שזה בית היי-טקי", אומר ארזי, "אבל הנה, התריסים מקולקלים, לא הצלחתי לתקן, צריך להביא מתקן תריסים".

- חופשת מולדת של מי שהוא היום, בין היתר, יו"ר "מרקדו" ו-C Run. משקיע בקרן "סינרג'י ונצ'ר" (עידן עופר) וב-Cap Ventures (מיכה אנגל). "אבל אני לא ונצ'ר קפיטליסט", הוא אומר.

ארזי מפויס, רגוע, נינוח, "אין לי שום חובות, אין עליי עול". הכי הוא מבסוט מזה שהכלב המתפנק, "התינוק שלנו", עבר את הטיסה (בתוך ארגז כלבים, בכיסא ליד בעליו) בלי טראומה יתרה והוא לא סובל מג'ט לג.

בן 63, גוף נערי (מאוד אוהב לאכול, אבל "אני שומר על משקל על-ידי כך שאני לא אוכל"), עיניים צעירות וסקרניות, מדי פעם מתפרעות, פנים בהירות, מיומן בראיונות (די נמאס לו, עושה רושם), מדבר עברית שזורה אמירות וביטויי סלנג רחוב ישראלי, מתובלת במעט מאוד ביטויים אמריקניים - אבל אם תראו אותו ברחוב אולי לא תנחשו שהוא ישראלי.

נראה לגמרי אמריקני, יותר נכון Chairman ניו-יורקי אמיד, שיכול להרשות לעצמו להיות גם מיוחד ומרוצה. מעצמו. לא בטוח שהוא אוהב את מה שאחרים רואים. אבל לא ממש אכפת לו. הוא מגדיר עצמו ישראלי ואמריקני, אבל כשהוא אומר "אנחנו" ומתכוון לישראלים, זה נשמע מתנשא במידה מסוימת.

חגים 2000. שנים הוא נוהג לכנס את כל שבט המשפחה המורחבת, "המעגל הפנימי", כדבריו - כולל החברים וילדיהם, שהלכו יחד כל הדרך - לקחת מטוס ולהשתלט על איזשהו אי יווני. השנה הם נוסעים לאי בספרד, כי "גמרנו כבר את כל האיים ביוון".

אשתו מתכננת. אמו, כמו תמיד, מכהנת כראש השבט. הפעם הראשונה היתה בשנה בה התרסקה סאיטקס. 1985.

שנות ה-70 ותחילת ה-80. הרצליה. סאיטקס. אפי כוכב עליון. לצדו כמה מהאבות המייסדים של התעשייה הישראלית החכמה: דן טולקובסקי, עוזיה גליל, ארתור לאו ופרד אדלר, שהוביל את ההנפקה באמריקה. הבעלים:

דיסקונט השקעות וכלל תעשיות, גורפים רווחים. פריצות דרך עולמיות בדפוס הצבעוני. גידול של 40% בשנה. גיוס עובדים מובחרים מהצבא. שיטות תיגמול חדשות. הצלחות מסחררות.

אבל באיזשהו שלב החלו המכות לנחות. השיא היה התוכנית הכלכלית לעצירת האינפלציה המשתוללת, 1985. ההפסד של סאיטקס נאמד אז בכמה עשרות מיליוני דולרים. הבנקים עצרו את האשראי, המניה נפלה, הבעלים קיבלו רגליים קרות. הדירקטוריון, שפעם רק ידע להתמוגג מההצלחות, ישב לו על הזנב.

היום הוא אומר: "הבעיה הכי גדולה היתה ההתחלפות של דור נותני הגיבוי. הבעלים החליפו את חברי הדירקטוריון. התיישבו שם אנשים, שמה שעניין אותם זה כמה עולה הביטוח ואם בדקנו אם אפשר לקבל הנחה..."

בסוף 1988, אחרי שהצליח לייצב את סאיטקס, עזב. את החברה ואת הארץ, בהדרגה.

ב-1989, יחד עם שישה עובדים שאותם לקח, ברשות, מסאיטקס, קמה "אלקטרוניקס פור אימג'ינג", הידועה בעולם בשם EFI. לא סתם היא קמה. ארזי היה צריך להוכיח שסאיטקס איננה הברקה חד-פעמית, אלא מבנה מולד וטבוע במוח ובנפש.

"כבר קרעתי את העולם"

ינואר 1998. ראיון ב"הארץ": "אפי ארזי אומר שזה מקרי לגמרי, אבל כבר פעמיים זה קורה לו. באותה שנה שבה חברה שהקים נקלעת לקשיים, הוא גם מתגרש. מניית EFI צנחה לפני שבוע. מהשיא, 57 דולר לפני שלושה חודשים, הגיעה עתה ל-14 דולר. השנה ארזי גם התגרש מאשתו השלישית. ב-1985 קרה דבר דומה. סאיטקס, שארזי היה מנכ"לה, נקלעה למשבר חמור ומנייתה ירדה מ-12 דולר ל-1.75 דולר. באותה שנה עזבה אותו אשתו השנייה".

גם "אפי", עם פיתוחי מכונות צילום הצבע ודפוס ממוחשב, פרחה במהירות. גם אליה גויסו ישראלים ששירתו ביחידות מובחרות של חיל המודיעין. גם מנייתה צמחה ופרחה. וגם נפלה מדי פעם. והתרוממה.

ארזי, שכבר תפס שהוא "אוהב לעבוד עם חברות שטסות קדימה", ארגן שם כוח ניהולי מובחר, בראשות דן אבידע וגיא גכט, גמר להרים את הפרויקט לשמים, והלך.

תחילת 1994. כמי שטבע את המושג "מי שלא מתחדש - מת", הוא הלך להמצאה החדשה שנפלה אל פתחו. הפעם היא נגעה בדחיסת צילומי וידאו ובארבעה צעירים גאונים, שמצאו דרך להעביר 24 תוכניות טלוויזיה במקביל. הם חלמו בקטן, הוא כבר חשב בגדול, על שידורי לוויינים. הם עברו אליו לסן-פרנסיסקו. הוא הביא שלושה מיליון דולר מהבית ועוד כמה מיליונים מחברים, שהולכים איתו הרבה שנים. גייס עורכי-דין, השיג חוזים והזמנות, וכך קמה "אימדיה".

סוף 1999: "טריון" של האחים רקיב קונה את אימדיה ב-100 מיליון דולר, בהחלפת מניות. כששלמה רקיב סיפר על הרכישה, הוא אמר "ברור שהכבוד גדול. ארזי, אחרי הכול, הוא באמת הסבא של התעשייה הישראלית".

קצת מביך לחשוב עליך כעל "סבא" של משהו.

"לא, למה?"

לא מגרד לך להיות עכשיו בן 28 ולקרוע את העולם והנאסד"ק?

"אבל אני כבר קרעתי את העולם, לא פעם ולא פעמיים... הייתי שם. אני יודע איך זה, זה נפלא, וזה היה..."

בחלומות בהקיץ, אתה לא חושב שאילו היית נולד כמה שנים יותר מאוחר, היית היום ביל גייטס?

"אני רוצה להגיד משהו על ביל גייטס. הוא צנוע, לא שוויצר, לא נפוליאון. לא צריך שילקקו לו וינשקו אותו. לא מסתובב ולוחץ ידיים בקוקטיילים, ולא צריך שיסתובבו סביבו בחורות עם שדיים גדולים..."

ואתה?

"אני מה שאני, ואני מרוצה".

גיל שוויד, עם צ'קפוינט ששווה 23 מיליארד דולר, עמוס וילנאי שמכר את MMC בחמישה מיליארד דולר. אתה לא מקנא בהם?

"בטח מקנא. אני מקנא בהרגשה שלהם, הם מרגישים טוב. השאלה היא אם הם בטוחים שירגישו כך גם מחר. אני, לעצמי, כבר יודע את התשובה, אז אין לי שום בעיה גם לקנא וגם להיות מרוצה".

"בסוף אמצא את המוח היחיד במינו"

"כאשר נחת האדם הראשון על הירח, צפה אפי בטלוויזיה בקפסולה שהביאה את האסטרונאוטים לשם... ארבע המצלמות שהגה מוחו של אפי נשלחו לחלל... הכל חגגו. אפי היה גיבור. אבל ראשו כבר היה בפרויקט הבא..."

(מתוך "שבבים של תקווה") ספטמבר 2000. ישראל. הוא מחפש "אפי ארזים" של פעם, אלה שרוצים לקרוע את העולם. הם יביאו את עצמם, הוא יעניק להם את נקודת האחיזה הראשונה ואת התמיכות הסביבתיות. בדיוק כמו שעשו לו. פעם. הוא רואה עצמו כ"גורו". והוא תר אחר הניצוץ הנדיר. אצל חילוניים, דתיים וחרדים. מחפש אחר ה"דלאי למה" של הסטרט-אפ, הממציאים הגדולים של העתיד, שהזוהר המיוחד טבוע בגנים שלהם. כמו שטבוע בו עצמו, כך הוא סבור, מלידה.

השלב הראשון: "קרן מלגות אפי", הפועלת במרכז הבין-תחומי בהרצליה. "המלגות מיועדות למועמדים בעלי כושר מנהיגות, יצירתיות וברק מחשבתי. מטרת הקרן לאתר מועמדים מתאימים, להעניק להם השכלה אקדמית מעולה, ולהפכם למכפילי עוצמה במשק הישראלי. ברוח זאת, קריטריוני הקבלה ל'מלגות אפי' מבוססים על כישורי מנהיגות, יצירתיות וחשיבה לא קונבנציונלית". כך בפרסומים הרשמיים.

זו השנה השנייה שארזי מעניק מלגות. בשלב זה מדובר ב-9 מלגות שנתיות, המממנות שלוש שנות לימוד במרכז הבין-תחומי, כולל מענק מחייה. סך-הכול 100 אלף שקל לשנה לנבחר.

אבל זו רק הפתיחה. פתיחה קטנה. כי הפרויקט הזה הולך להיות פרויקט גדול, ארצי, אדיר ממדים ועתיר הון. כמה מיליונים טובים רק לפתיחה. זה יהיה "ה"פרויקט, משהו שעוד לא הכרנו. וארזי עושה אותו באותה התלהבות. אבל בינתיים אסור לספר. הוא לא מתאפק, ורומז. רומז ומתאפק. לא. לא. אל תכתבי. זה עוד מוקדם. אבל זה הולך להיות גדול. ג ד ו ל.

יש בזה משהו לאומי: "אין לנו משאבי טבע ואין לנו מסחר. באירופה, אם מישהו יודע להיות מסגר טוב אז יש לו עבודה בכל אירופה. כי שם נוסעות משאיות ארוכות ומעבירות הכול ממקום למקום. אז אולי המדינות האלה לא צריכות להיות גמישות ולא חייבות להתאמץ ולהשתנות. בישראל, אין לנו סחר ואין לנו אוצרות טבע. אבל יש לנו תקדימים של איך עושים יש מאין בהיי-טק. כבר אספנו מספיק סיפורים כאלה.

"לכן צריכים לקחת את מיטב המוחות עם המחשבה האחרת, אלה עם מחשבה של פתרון בעיות מהיר, לא יורמים. יש בארץ מספיק יורמים - הטכניון והאוניברסיטאות מייצרים אותם בסרט נע, בהמוניהם. אנחנו זקוקים לפותרי בעיות. אותם צריך לטפח ולרוץ יחד איתם קדימה, עם עוד ועוד מיזמים".

מה יש לאפי ארזי מזה?

"קודם-כול, יש לי מלאים שאני רוצה להיפטר מהם. אני לא צריך את כל הכסף שיש לי. חוץ מזה, אני רוצה להחזיר לכל אלה שדחפו אותי ועזרו לי. אני רוצה להחזיר את מה שקיבלתי. כשהגעתי לאמריקה, הקהילה היהודית בברוקלין מסצ'וסטס עזרה לי עם כסף ותמיכה. אני רוצה להחזיר".

ומה יהיה תפקידך בתמונה הגדולה?

"אני לא רוצה להיות עוד מפקד עליון, לא לשפוט ולא להכריע. עכשיו אני רוצה לעזור לאנשים קודם-כול לא להיבהל, לתת להם כלים לצמוח ולפרוח, כמו שנתנו לי. תמיד הלכתי לאורים ותומים. פרופסורים לזה ולזה, לגדולים ולידענים. שאלתי הרבה, הרבה מאוד. את זה שאלתי ואת השני שאלתי. אפילו יועץ לנימוסים והליכות היה לי.

"יש שלא עזרו, יש שארבו לי בפינה וחיכו שאפול, אבל רוב האנשים עזרו - וזה מה שאני רוצה לעשות היום, לעזור. לקחת צעירים ולעשות להם מסע אלונקות מוחי. בסופו יימצא המוח המיוחד, המסוים והיחיד במינו". "יש רק דבר אחד חשוב: חופש"

הרצליה. יומיים של ראיונות. שמונה שעות ביום. 170 הגישו בקשה למלגה (מהם 30 בנות). אחרי מיונים ראשונים נשארו 20 (15 צעירים, חמש צעירות, אחת פרשה).

את הפאנל המראיין מאכלסים ארזי; פרופ' שמעון שוקן, דיקן למדעי המחשב; חיים בנימיני, אחראי משאבי אנוש ב"טבע" וחבר של ארזי מסאיטקס; שלמה טובול, מנכ"ל "רנווי"; זאב הולמן מ"גיזה"; רוני רוס מ"פנורמה"; וירון לונדון.

שאלות על החיים, הניסיון האישי, התנסויות בצבא, בקהילה. פנאי. ספרים.

חצי שעה עד שעה למועמד. בסוף כל ראיון ממלא כל מראיין טופס שהוכן מראש, ומדרג לפי קריטריונים של מנהיגות, יזמות, יצירתיות. ואז מקיימים דיון.

"אני לא רוצה יורמים", אומר ארזי. "וזה לא שאין הרבה יורמים גם בהיי-טק. אני לא רוצה אנשים רגילים עם ראש רגיל. גם בכלל לא ברור שאלה שיש להם ציונים מצוינים הם האנשים הנכונים, כי אולי בית-הספר דווקא כבל להם את המחשבה.

"אני מחפש תושייה ודמיון וגמישות ופתיחות לשינויים. גם בהיי-טק יש עקשנים גדולים, שבטוחים שהם הם מרכז העולם, החוכמה והגאונות. אני לא מחפש אותם. אני גם לא מחפש דווקא אנשי מחשבים. אנחנו מחפשים אנשים מיוחדים, עם דמיון. אני מחפש אנשים שאפשר יהיה לשחרר אותם מהדפוסים שהם נדפקים בהם במנגנוני ההלמדה".

מה מצחיק אותך בקהיליה שאתה שייך אליה?

"מצחיקים אותי אלה שבאים ואומרים מיד שיש להם פטנט. אמרתי פעם, שפטנט דומה בדרך-כלל לקונדום קרוע. אתה מרגיש טוב שיש לך שם משהו, אבל הוא לא מגן עליך. מספר הפנטזיונרים שסיפרו על הפטנטים הרשומים שלהם הוא כמספר האנשים שאני מכיר. ואני הרי ראיתי כמה וכמה רושמי פטנטים כאלה, שנשארו מהר מאוד עם המכנסיים סביב הקרסוליים".

עוד דבר שמצחיק אותו זה המשפט הידוע "יש לנו שיתוף פעולה עם אינטל, או IBM, או משהו בסדר גודל דומה. אתה רואה חברה ישראלית שהציבה איזשהו קוריוז שלה בביתן של אינטל בתערוכה, פשוט כי חברה כזו לוקחת לעגלה שלה תמיד עוד משהו, ואז הישראלים מספרים למשקיעים 'יש לנו שיתוף פעולה עם אינטל'. אתה מברר, ובאינטל בכלל לא יודעים במה ובמי מדובר. האמת, ל-IBM אין כבר כוח לדבר וגם לא להכחיש. לזרוק שמות גדולים זו תכונה של מאהבים ישראלים. כשמספרים זה נשמע טוב, אבל האמת..."

אתה היית מהראשונים שיצאו מהארץ כדי להשקיע ולהקים חברות היי-טק באמריקה. היום זה כבר גל יציאה המוני. איך עוצרים אותו?

"יש רק דבר אחד חשוב, וזה חופש. אם יתנו יותר חופש ויתנו יותר להתפתח - יישארו יותר. כמה שיסבכו את העניינים עם יותר חוקים ותיקונים ותקנות, כך יקטן הרצון ותגדל היציאה. אנשים יזרמו תמיד למקום שנותן להם חופש. מספיק שנבטל כאן כמה חוקים של 'אל תעשה' או 'תעשה כך וכך', כדי שהכול ירוץ פנימה.

"אסור להרעיל בארות, אסור לרמות אנשים, אסור לבירוקרטיה להשתלט על החיים, אסור להנחית הוראות והגבלות בשביל משחקי שלטון. אני מקבל את העובדה שיש אילוצים, אני מקבל את העובדה שחייבים חוקים, אבל ביניהם צריך לתת לחיות. לא למעוך, לא להרוס ולא להתיש. חופש זה לתת לך ליזום וליצור מה שאתה רוצה".

באילו מניות אתה משקיע בבורסה?

"בורסה? אף פעם לא השקעתי בבורסה, אף פעם בחיים. היו עסקות שקיבלתי בהן מניות, ואני בדרך-כלל מוכר אותן. ממש להשקיע בבורסה? לא עלה על דעתי בחיים".