כיכר השוק של בידיא ריקה

בתוך סערת מהומות השבוע בשטחים, האירוע הסמלי ביותר הוא הפיגוע בכביש בידיא.

קטע הדרך שאחרי המחסום שפוקק את הקו הירוק, היה עד עכשיו מעין מיניאטורה סוריאליסטית של "המזרח התיכון החדש" - מחסום בטון מאויש בחיילים חמושים, ומאחריו שורה ארוכה של צעצועים, רהיטים, כדים, קישוטים, ישראלים, פלסטינים והצעות מחיר.

כמו חצר בית-המקדש בירושלים העתיקה, גם שוק בידיא היה אתר עלייה לרגל בחגים היהודיים.

לשם היו מגיעים בני-ישראל בשבתות ובחגים, על רכבם וטפם, מחזרים אחר פתחי חנויות הישמעאלים, יוצאים מן הכלים, נכנסים אל עובי הקורות, ממשיכים אל הקרמיקה - לאחר מקחוממכר יוצאים משם ברכוש גדול. ספותיהם על שכמם, שולחנותיהם על כתפיהם וילדיהם עטורי פוקימונים.

בין הערבית הרצוצה של הקונים ושגיאות הכתיב של השלטים בעברית, היתה נוצרת מאליה מעין נורמליזציה שמקורה במחירים לא נורמליים. המלים הגבוהות, שבדרך-כלל שורצות בפרוותו החרוכה של תהליך השלום, קיבלו שם משמעות אחרת. "עתיד משותף" היה חלום של זוג צעיר על סלון בצבע אפרסק, ה"פיתוח אזורי" הושתת על פרגולות למרפסת, ו"דו-קיום" התאפשר רק כשקנו קורקינט גם לילד השני.

אומנם אף-אחד לא ציפה למצוא בפאתי הכביש זאב רועה עם כבש, או מסגרייה לכיתות חרבות לאתים, אבל בכל זאת היה נדמה ששוק בידיא הוא הנקודה שבה שנאת הזר מתחלפת בשמחת הבזאר. רגע מפוהק שבו המזימה הציונית היא להוריד את עמנו המדוכא בעוד עשרים שקל, והשאיפות הפלסטיניות הן ללחוץ אותנו אל הקיר במחיר של הגבס.

אבל ירושלים בערה, וכיכר השוק בבידיא ריקה. אומנם לחיים יש כוח משלהם, ובעיית הפליטים שיוצרים המחירים בישראל תביא מן הסתם עוד יהודים לחוצים אל מעבר למחסום. אבל עכשיו, גם אם הסחורה תהיה אמיתית, זה כבר לא יהיה אותו דבר. אחרי כל אירוע מסוג זה, נהוג לדבר על החלום שנשבר. הפעם לא החלום הוא זה שנשבר, אלא המציאות.