רק על עצמי לספר ידעתי

"ארץ אחרת", מוצ"ש 21:30, ערוץ 8

"ארץ אחרת", סרטו התיעודי של עמית גורן, שפתח את אירועי "שבוע רבין" בטלוויזיה, הוא סרט מקומם. לכאורה, הסרט היה עשוי לדבר אל דור שלם של צופים. אלה שנישאו, הולידו ילדים, וניסו להתחיל לבנות את חייהם הבוגרים במקביל לעשור האחרון של האלף הקודם. עבור חלק גדול מהם (ובמיוחד עבור כאלה שניסו לעשות זאת בלב תל-אביב - כמתואר בסרט), התלכדו התקוות והחרדות המלוות הקמת בית אישי באלה המלוות את הבית הלאומי.

פעמיים בעשור הקודם נכנסה קבוצת ההתייחסות של "ארץ אחרת" בשערי הבית הלאומי, מאושרת וחולמת בהקיץ: בבחירות 92' עם יצחק רבין, ובבחירות 99' עם אהוד ברק. פעמיים היא עזבה אותו בטריקת דלת: כאשר נרצח רבין, וכאשר נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה. אלא שאז היה נעים ברחוב: אשליה של אוטונומיה תל-אביבית מנותקת סייעה לעבור את המשברים הלאומיים.

אז למה בעצם "ארץ אחרת" הוא סרט מקומם, עד שמתחשק - תוך כדי צפייה - לתפוס בחוזקה את הכתפיים מהן יוצאות הידיים האוחזות במצלמה המתעדת, ולטלטלן עד תיסדק עדשת המצלמה, ועמה כל האוטיזם המרכז תל-אביבי? כי עמית גורן, המתעד, שקוע כל-כך בעצמו, עד שאוסלו, הפיגועים, הרצח והבחירות, הם רק תפאורה לחייו. הטוב או הרע בהם נמדד רק לפי השפעתו על מסלול חייו הפרטיים.

לגורן אין מערכת מוסרית קולקטיבית-אוניברסלית, שמאפשרת לו לקטלג את האירועים. ומה שיותר גרוע, נראה כי אין לו אפילו יומרה לפתח מערכת כזו. לפיכך, "ארץ אחרת" היא מנה מרוכזת של אגוצנטריות מזוקקת - רק על עצמי לספר ידעתי.

אלא שגורן אינו מספר רק על עצמו, אלא מתעד באובססיה כל פרט הקשור בחייו: האשה, הילדים, הגירושים, החברות, האח, האחיין, ההורים, החתול, ובקיצור - כל מה שזז סביבו. לא תמיד הסביבה שותפה לאובססיית החיפוש העצמי, המוצאת את ביטויה בתיעוד הבלתי-פוסק: יש קטעים בסרט, בהם ילדיו של גורן מתחננים, ממש כך, כי יניח מידיו את המצלמה ויהפוך לרגע מבמאי לאבא.

גם יתר קרוביו של גורן עושים זאת, בדרכם הפחות בוטה, והמודעת מאוד לעובדה כי כל מה שיאמרו עשוי לשמש כנגדם. עד שאי אפשר שלא להיזכר במשפט שאמר פעם וורן ביטי על מדונה, לפיו הוא לא בטוח שהיא בכלל קיימת בחיים האמיתיים, כאשר אין מצלמה בסביבה.

יש גם כמה קטעים מעוררים בסרט, דווקא אלה שאמורים לשמש בו בתפקיד אווירה. הייתי שמח לתת את הקרדיט לגורן, אלא שזה לא היה יכול לדעת, כמובן, כי סרטו ישודר בעיצומה של תקופת משבר חדשה: אתה רואה את הקהל בכיכר ציון מזמר שירים כנגד רבין ז"ל, ולא יכול שלא להיזכר כי רק בשבת שעברה, כשישבת ביציעי איצטדיון "טדי", נשמעה אותה קריאה בדיוק כנגד ברק.

אתה רואה את טקסי החמאס בעזה, בתקופת פיגועי ההתאבדות, ונראה לך כאילו נלקחו היישר ממהדורות החדשות של הימים האחרונים. כך, מבלי משים, חשף גורן את האמת המרה ביותר שמתלווה לרצח רבין: הוא לא שינה דבר. מה שהיה הוא שיהיה, ה"יורים ובוכים" שלנו, הפנאטיות שלהם, האלימות שהפכה לנדבך המרכזי. האימה.

גורן מודע לאימה הזו, רק כשהיא חודרת אל תחום הפרט שלו. מבחינה זו, הוא מייצג את אותה קבוצה שנמאס לה לשרת את החלום הציוני, הקבוצה שאחרי מלחמת לבנון ביקשה קב"ן, רצתה להשתחרר, להיות ניו-יורקים כזה כאילו. והכל מתוך חוסר השלמה עם העובדה, המתבררת במלוא חדותה בימים אלו, שעדיין לא תמה דרך החתחתים של הקמת הבית הלאומי, שתובע מחיר רב כל-כך ונוגס בשלמות הבית האישי.

לקבוצה הזו היה גם רבין, אילו חי היום, מתייחס בתנועת יד מזלזלת: הרי הדור שלו ידע להתגייס וללחום כל הזמן, אז מאיפה שואב הדור החדש את החוצפה להתעייף כאשר כל מה שנדרש ממנו הוא בסך הכל סיבוב (ועוד של "מלחמה מוגבלת") פעם בכמה שנים.