לפני שבועיים קם הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז, בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת
והזהיר (שוב) שאל צה"ל הגיעו ידיעות מודיעיניות שלפיהן מחבלים של החיזבאללה
מתאמנים באיראן בהטסת גלשוני-אוויר כדי לבצע משימות פיגוע בישראל. ובגליל שוב
עלו חיוכים מרירים. "לא נשאר לי כוח לכעוס", אמר לי בעל מלון במטולה בבוקר
שבו זהרו הכותרות. "אם תחכה כאן קצת, תוכל בעצמך לשמוע את הטלפונים". ואכן,
עד שעות הערב בוטלו במלון זה שבע מתוך תשע ההזמנות לחדרים לסוף השבוע ההוא.
מבחינת תושבי הצפון, אין כל חדש בהצהרתו של הרמטכ"ל. כל תושב מקומי, כמו-גם
כל חייל בסדיר או במילואים ששירת שם בשנים האחרונות, חי בצלן של התרעות דומות
כמעט 14 שנה, מאז ליל הגלשונים בסוף 1987, שבו מחבל רכוב על גלשון חדר לבסיס
של הנח"ל ליד קריית-שמונה, הרג חמישה חיילים ופצע שמונה.
בצפון בכלל מתעקשים שהצהרתו של הרמטכ"ל נועדה לצורכי פנים, כחלק ממאבקו השנתי
הקבוע של צה"ל באוצר ובכנסת למניעת קיצוץ בתקציב הביטחון. אבל על עורכי החדשות
בתל-אביב ובירושלים היא עשתה רושם רב, והישראלים, המעטים מאוד, שקודם לכן תכננו
בכל-זאת לצאת לטיולים בצפון (תיירים זרים מזמן כבר אין), קראו, נבהלו וביטלו.
כך ירד עוד יותר מצב-הרוח בגליל, הן האישי והן העסקי, שגם בלי הרמטכ"ל והחיזבאללה
מעולם לא היה בשפל כזה.
הקרוניות במנרה ריקות עובדתית, כמה שזה יישמע מפתיע, מאז נסיגת צה"ל מדרום-לבנון
בחודש מאי שעבר, שורר בצפון שקט כמעט מלא והוא משווע למטיילים. הוא גם פורח
ומלא אטרקציות מאי-פעם. אלא שהמטיילים חושבים אחרת, ואיש מהם אינו מגיע. בשל
כך בתי-המלון ריקים וכמה מהם אף הושבתו כליל מפעילות;
מרבית הצימרים נעולים; חנויות לבגדים, מזכרות ומוצרי קמפינג נסגרו, או פתוחות
שעות ספורות בלבד מדי יום; המסעדות פועלות במחזורים נמוכים, 15%-10% מתפוקתן
הרגילה, ונשענות בעיקר על עוברי-אורח מזדמנים ועל תושבי הסביבה; מאות עובדים
המתפרנסים מענפי שירותים נפלטו ממעגל העבודה, והנותרים מוכנים להיות מועסקים
בכל מחיר, גם כשהמחיר הוא שכר רעב.
על כל אלה יש להוסיף את צרותיהם של החקלאים, הנאלצים להתמודד עם גזירות מגוונות,
החל ממכסות מים נמוכות ויקרות, דרך תקרות ייצור, ועד הצפתם של השווקים המקומיים
בתוצרת חקלאית זרה וזולה בהרבה.
אז נכון ששלושה חיילים נחטפו לפני כארבעה חודשים וחטיפתם הכניסה אי-שקט בגזרה
כולה; ונכון שפה ושם נרשמים עימותים אלימים, בעיקר ליד שער פטמה, כמו ירי מצד
לבנונים, יידויי אבנים והפגנות מתלהמות; ונכון שכמה פגזי-מרגמה טועים של החיזבאללה
נחתו במורדות הר דב. אבל במרכזי הערים הגדולות יש מכוניות-תופת ופיגועים, ובגילה
יש ירי לילי, ואף אחד אינו מדיר רגליו מירושלים ומתל-אביב.
"החרם של התל-אביבים עלינו מבחיל", אומר גדי יעקב, מנכ"ל אתר התיירות "צוק
מנרה", שהוקם לפני למעלה משנתיים בהשקעה של כ-20 מיליון שקל, וכולל בין השאר
רכבל עילי בין קריית-שמונה למנרה, מזחלות הרים, מסלולי הליכה וסנפלינג. "אולי
נמאסנו עליכם, אולי אין לכם מצב-רוח בשבילנו, אולי אתם מעדיפים לטייל בחו"ל
או בנגב, אולי שכחתם שהמהומות של ערביי ישראל בספטמבר-אוקטובר נגמרו, והדרכים
הראשיות לצפון כבר פתוחות".
ואולי אנחנו פשוט פוחדים.
יעקב: "תהרוג אותי, אבל אני לא מבין. ממה אתם פוחדים? מהקטיושות שאינן? מאנשי
החיזבאללה בלבנון שאי-אפשר לראות מפה אפילו במשקפת? מהגשם, שלא מבחינים עדיין
בקצה זנבו? מערביי ישראל, שמאז המהומות חזרו לשרור בינינו יחסי שכנות טובים?
אולי אנחנו צריכים לצאת במסע שיווקי שיזכיר לכם שם שגם הגליל הוא חלק בלתי
נפרד מישראל, לא רק הגולן".
גדי נשמע מבודח, אבל הוא אינו מתלוצץ. רק בזכות פתרונות שיווקיים יצירתיים
הוא מצליח לשמור את המאזן שלו מעל פני-המים, מתוך תקווה לימים טובים בהרבה.
לשם השוואה, באוגוסט 1999 פקדו את האתר למעלה מ-50 אלף מבקרים. בדצמבר 2000
ביקרו בו אלפים ספורים בלבד. בחודשים שקדמו לדצמבר - עוד פחות מזה. תחילה בשל
אירועי אינתיפאדת אל-אקצה במשולש ובגליל, ואחר-כך בשל המתיחות שהשתררה בצפון,
בעקבות חטיפת שלושת החיילים בחודש אוקטובר. במבט לאחור, חטיפה זו סימנה את
תחילתו של השפל העכשווי בתיירות ובעסקים, שממנו הצפון אינו מצליח להשתחרר עד
היום.
למרות כל אלה, רשם "צוק מנרה", לדברי מנהלו, רווח תפעולי, הרבה בזכות 300 אלף
מבקרים שהספיקו להגיע עד לקיץ 2000. הוא נמצא בבעלות משותפת של שלושה גופים:
קיבוץ מנרה, החברה הכלכלית של קריית-שמונה ואיש העסקים הלל צ'רני, מבעלי מלון
הולילנד בירושלים. לשם הקמתו נלקחו מהבנקים הלוואות על בסיס צפי מבקרים הגדול
מהמציאות האפורה במאות אחוזים. בהתחייבויות הכספיות המעיקות והשוטפות הם עומדים,
אומרים שם. על רווחים אינם מעזים לדבר.
גדי, 45, הוא יליד קיבוץ מנרה. בראשית שנות ה-80 "המציא" את ענף הצימרים בארץ,
כשהפך כמה דירות ריקות בקיבוצו לדירות אירוח. הצימרים של מנרה שבניהולו הפכו
מודל לחיקוי, וגם להצלחה כלכלית, ומאז צצו כמותם בכל פינה ברחבי הצפון, ולא
רק בו. בין לבין יצא ללימודים לתואר ראשון ושני במינהל עסקים ומילא תפקידים
מרכזיים נוספים במשק. יש לו גם ייחוס משפחתי ראוי לציון: אמו, רחל יעקב, היא
אחותו היחידה של יצחק רבין ז"ל.
לפני שנתיים מאס גדי בחיי הקיבוץ. הוא עזב אותו עם משפחתו ועבר להתגורר לא
הרחק, במטולה הסמוכה. לדבריו, בקיבוץ לא נוטרים לו טינה. עובדה: הוא ממשיך
לשמש בג'וב הישן שלו כמנכ"ל האתר. אלא שהפעם כשכיר, תמורת משכורת מכובדת.
בחברה הקיבוצית מודל 2001 אין מדובר בצעד יוצא-דופן. כל קיבוצי האזור נמצאים
בשלבים מתקדמים של הפרטה. מרבית חבריהם, בעיקר בעלי מקצועות ייחודיים ועיסוקים
מבוקשים, עובדים מחוצה להם ומשכורותיהם מועברות ישירות לחשבונות הבנק הפרטיים
שלהם. בעבור המגורים במשק הם מחויבים בערבות הדדית ובתשלומי ארנונה ומסי-חבר
גבוהים.
אין דבר עצוב יותר (יחסי, הכול יחסי) מ-12 קרוניות ריקות מאדם, המרחפות להן
הנה והנה בדממה, בגובה 800 מטר, לאורך מסלול פנורמי מדהים של כ-2 ק"מ. איזה
הבדל לעומת תורי-הענק שהשתרכו במקום עד לקיץ שעבר. פה ושם נקלעים לאתר זוג
מטיילים או בני-משפחה אחת, והם עושים את דרכם לראש ההר לבדם, בבדידות מזהרת.
קבוצות? רק טיולים של מקומות עבודה, בעיקר מענף ההיי-טק, וגמלאים. תלמידי בתי-ספר
וחברי תנועות-נוער אינם מגיעים, לאור הגבלות תנועה של משרד החינוך ופחדיהם
של ההורים.
- קריית שמונה רוצה מלון לא רק ב"צוק מנרה" עצוב. גם בקריית-שמונה הסמוכה מצב-הרוח
על הפנים. כ-10% מכוח העבודה של 20 אלף תושבי העיר רשומים כחסרי תעסוקה קבועה.
המאושרים והמקצוענים מועסקים במפעלים מתוחכמים, יחסית, בגן התעשייה בתל-חי,
ובראשם תדיראן. אולם הרוב משתכרים שכר השווה לשכר
המינימום בעבודות פשוטות. אין כסף פנוי לשופינג או בילויים, וגם אין ראש. שני
הקניונים החדשים, שבנייתם הסתיימה בשנתיים האחרונות, עומדים שוממים רוב שעות
היום. פעילות מסוימת ניכרת רק במרכולי המזון שלהם. ובכל-זאת פועלים בעיר שני
מקומונים, "מידע 8" ו"שישי ב-8", עתירי פרסום:
100 עמודי מודעות, מתוך 160 עמודים של שניהם גם יחד.
ראש העירייה, חיים ברביבאי, מנסה להביא משקיעים לעיר. בינתיים ללא הצלחה יתרה.
מרבית המגעים מסתכמים בדיבורים. לצערו, המשקיעים, ישראלים וזרים, קוראים עיתונים,
וסבורים שהקטיושות עדיין מרחפות באוויר, אף שכמעט שנתיים אין זה כך.
בימים אלה עושה ברביבאי מאמץ לשכנע אנשי עסקים יהודים מצרפת להקים בעיר מלון
בן 200 חדרים, על שטח של 50 דונם, בנוף המשקיף אל אגם החולה, בהשקעה של כ-10
מיליון דולר. העיר משוועת למלון "אמיתי", שיניב תעסוקה ויפריח גם ענפי שירותים
נוספים. הוא גם ישווה לעיר קשת-היום דימוי פחות קרתני.
אחד משני המלונות היחידים שלה, מלון הצפון, הפך מזמן לבית החייל. השני מתפקד
כמוטל-דרכים ונוכחותו אינה מורגשת. ברביבאי מנופף מול עיניהם של היזמים בהחלטתה
של הכנסת, לאשר בקריאה טרומית מענק של 38% למי שישקיע בקריית-שמונה. זהו המענק
הממשלתי הגבוה ביותר המובטח בימים אלה למשקיעים, בחלק כלשהו של המדינה. אבל
אין קופצים.
כוונות טובות ורעיונות גרנדיוזיים בתוכנית תמ"א (תוכנית מתאר ארצית) 35, הנמצאת
בשלבי תכנון מתקדמים, משולבת תוכנית מקיפה לפיתוח הגליל עד שנת 2020, שהכין
מנכ"ל הרשות לפיתוח הגליל, יהודה רותם, בשיתוף ראש מינהל התכנון במשרד הפנים,
דינה רצבסקי.
זהו ניסיון ראשון מאז קום המדינה לנסח עבור הגליל תוכנית רב-שנתית. התוכנית
מדברת בין השאר על יצירת עשרות אלפי מקומות עבודה בחמש השנים הקרובות, צמצום
פערים כלכליים וחברתיים עם מרכז הארץ, והשלשת מספר התושבים לכ-300 אלף.
התוכנית מלאה כוונות טובות, בצד רעיונות גרנדיוזיים, שספק אם יגיעו אי-פעם
לכלל דיון של-ממש. בצד של הכוונות הטובות אפשר למנות את קידומם של 13 פרויקטים
בתחומי תשתית וכלכלה בהיקף של 13 מיליארד שקל, 10 מהם במימון יזמים ומשקיעים
פרטיים; הרכבת סל הטבות ייחודי למתיישבים חדשים שיעקרו לגליל, בהיקף של כ-2
מיליארד שקל; וחקיקת חוק עידוד השקעות הון לגליל (וגם לנגב), שיחייב את הממשלה
להקצות לו שישה מיליארד שקל בחמש השנים הראשונות.
בצד הרעיונות הגרנדיוזיים, אפשר למנות את ההמלצה להקים שדה-תעופה בין-לאומי
במגידו, בהשקעה של 100 מיליון דולר; סלילת כבישים חדשים ברבע מיליארד דולר
בחמש השנים הקרובות; ובניית מסילת רכבת מחיפה לנצרת-עלית ב-2 מיליארד שקל.
בינתיים אישרה ועדת הכספים של הכנסת את הצו לעידוד המחקר והפיתוח במפעלי תעשייה
בצפון. ההטבות מכסות 60% מהוצאות המו"פ המאושרות במפעלים שהוקמו בצפון, לעומת
50% במרכז הארץ. התנאי: שרוב החוקרים שיועסקו במפעל יתגוררו בצפון, וגם מרבית
העבודה תיעשה שם. תוכניות פיתוח שיבוצעו ביישובים בקו העימות יזכו לסיוע גבוה
יותר, של 70%.
אלא שגם הגורל המשותף לכל תושבי הצפון אינו מונע מלחמות יהודים. תוכניתו של
מנכ"ל הרשות לפיתוח הגליל מאזכרת נושא, שעוד בטרם נעשה אפילו צעד אחד למימושו
בשטח, הפך לסלע מחלוקת ונתקע במחלוקות סבוכות, יוקרתיות, משפטיות ובירוקרטיות.
מדובר בהמלצה להפשיר קרקע חקלאית (ליתר דיוק, קרקע שנמצאת בתחומי מחצבה) הנמצאת
בבעלות קיבוץ כפר גלעדי, לצרפה לשטח המוניציפלי של קריית-שמונה ולהקים עליה
750 יחידות-דיור, חלקן ברבי-קומות וחלקן צמודות קרקע, בשיטת "בנה ביתך".
גם שם אטרקטיבי ניתן לה: בימת תל-חי. זו עתודת הקרקע למגורים היחידה של קריית-שמונה,
ויש עליה קופצים רבים מתוך הקריה. בתמורה, הוצעו לקיבוץ קרקעות חלופיות באזור
קיבוץ עמיעד, להקמת מחצבה לצד זו שכבר פועלת שם.
הבעיה היא שהמדינה מציעה לכפר גלעדי קרקע בשווי 5 מיליון שקל, ואילו הקיבוץ
הגיש סדרת תביעות, שעלותן הכוללת מסתכמת ב... 120 מיליון שקל. עד לסיום פעולות
הגישור הוקפאו העבודות. אלא מה.
שכונה על קו האש קריית-שמונה למודת אכזבות מהסוג הזה, ובעצם מכל סוג שהוא.
לפני כארבע שנים הבטיח להם שר התשתיות דאז, אריאל שרון, להקים שכונת מגורים
חדשה עם 850 יחידות-דיור בגזרה אחרת, במורד רכס נפתלי, שלא נכללה בתוכניות
המתאר המאושרות של קריית-שמונה. התושבים, ואיתם ראש העירייה לשעבר פרוספר אזרן,
צהלו. להמחשת רצינות כוונותיו, הורה שרון לשופלים לפרוץ דרכים לעבר האתר החדש.
זהו. מאז דממה.
דבר לא קרה מאז, בין השאר בשל התנגדותם של החברה להגנת הטבע, שטענה שמדובר
בפגיעה בערכי טבע, ושל משרד השיכון, שטען שתקציבי הפיתוח שיידרשו לשם-כך מופרזים,
בשל תנאי הקרקע הקשים.
גם השכונה החדשה היחידה שנבנתה באזור בשנים האחרונות ממוקמת בתוואי-שטח בלתי
אפשרי, אבל מסיבות אחרות לגמרי. זו שכונת המגורים בהר צפיה שבקצה מטולה, סמוך
לגדרותיו של מוצב "נרקיס" של צה"ל ומול עיניהם הבולשות של תושבי כפר קילה הלבנוני,
הנמצא מעבר לשער פטמה. הבתים החד-קומתיים של השכונה פרוסים במדרון ההר, וכל
תנועה בהם נקלטת היטב בצד הלבנוני. מתיישבי השכונה הם יוצאי קריית-שמונה וקיבוצים
מהסביבה, שביקשו לא להרחיק מסביבתם הטבעית ולרכוש בית עם איכות חיים.
איכות חיים? תלוי מתי. בימים כתיקונם מדובר בנכס נדל"ני שנרכש במחיר מציאה,
כ-100 אלף דולר, כולל גינה ונוף עוצר נשימה. אבל בימים מתוחים, לא נעים לחיות
שם. כל צלף לבנוני מתחיל יכול לפגוע בתושבי השכונה ללא שום מאמץ. גם פגזים
שיכוונו למוצב צה"ל הסמוך, וייסטו מעט ממסלולם, יפלו היישר על ראשיהם. כמה
מתושבי השכונה התארגנו לקבלת דיור חלופי זמני, עד שיתפזר ערפל הקרב. העניין
בטיפול.
- ראש מועצת מטולה רוצה היי טק מעל מטולה מרחפת עגמומיות. בתי-המלון ריקים.
התפוסה 0%. במילים: אפס אחוזים. המסעדות נעולות. רק מסעדת החקורה רבת-המוניטין
פתוחה, אבל רוב הזמן ריקה מאדם. היא ערוכה לשרת בו-זמנית 100 סועדים. היום
שמחים שם אם באיזה ערב, בעיקר בליל-שבת, מתקבצים בה יחד 20 סועדים.
הרחוב הראשי, המייסדים, ריק מהולכי-רגל. פה ושם מפיג את הדממה המעיקה כלי-רכב
צבאי הדוהר בצמיגים מייבבים. רק לפנות ערב מתעורר מעט האזור לחיים: עובדים
תאילנדים משוטטים על המדרכות בחבורות, או שעונים על גדרות האבן, יוצרים את
הרושם שמספרם האמיתי גדול בהרבה מהנתונים הרשמים, 220. הם מועסקים בעבודות
חקלאות ותחזוקה, במקומם של 2,000 עובדים מדרום-לבנון, שהועסקו בעבר בקביעות
ביישובי הצפון.
התאילנדים לבושים דובונים, עטופים בכובעי-גרב ונעולים בסנדלי-פלסטיק, וכך הם
מדדים להם בזוגות ושלשות הנה והנה, כאילו מדובר במושבה תאית לכל דבר. המטולאים
טוענים ש"שיא" בילוי הערב שלהם (פרט לצפייה ממכרת במקלטי הטלוויזיה המותקנים
בחדריהם), הוא הליכה חוזרת למרכול היחיד, הממוקם בקצה הרחוב.
"אין לנו מצב-רוח", אומר ראש המועצה, קובי כץ, 49, המכהן בתפקיד זה מאז דצמבר
1998. "יש לנו 350 חדרי אירוח, המתחלקים בין בתי-מלון לצימרים, וכולם עומדים
ריקים. 1,200 מיטות ריקות! זו מכה כלכלית קשה לכ-120 משפחות, מתוך 600, שהתיירות
היא ענף הכנסה מרכזי שלהן. האבסורד הוא שהתיירות שגשגה אצלנו כשצה"ל שלט בדרום
לבנון. בימים ההם, גם כשהיו פיגועים והאזור הופגז בקטיושות, הישראלים חזרו
אלינו מהר מאוד. היום? פחד מוות אחז בהם".
בימים אלה האיום מוחשי יותר.
"איזה איום, מה איום, על מה אתה מדבר. בחדשות מדווחים על איזו אבן שנזרקה בשער
פטמה ולא שוכחים לציין שהשער נמצא במטולה. איזה קשקוש זה. מה הקשר בין שער
פטמה למטולה? המרחק ממנו למרכז המושבה הוא כ-5-4 ק"מ. אתה מכיר אבן שיכולה
לעשות את כל הדרך הזו?"
קובי כץ ירוק בפוליטיקה. הוא חבר מרכז הליכוד, אבל שומר על פרופיל פעילות נמוך.
תשע שנים שירת בחיל-הים והתמחה בנשק תת-מימי. נישואיו לאורית, בת מטולה, הביאו
אותו למושבה הצפונית לפני כ-20 שנה. הוא עבד בתפקידי ניהול ושיווק מגוונים,
בכלל זה מנכ"ל בית הקירור והאריזה ומנכ"ל פרי מטולה. בקדנציה הקודמת היה ממלא-מקומו
וסגנו (ללא תשלום) של ראש המועצה יוסי גולדברג. החלטתו של גולדברג הוותיק שלא
לרוץ פעם נוספת הכניסה בכץ אמביציה לפעילות ציבורית במשרה מלאה. הוא התמודד
וזכה ברוב של 51%.
"עכשיו אני רואה שיותר קשה לנהל יישוב קטן מאשר עיר גדולה", הוא נאנח. "אין
עם מי להתחלק בנטל ובאחריות. שלא לדבר על המצב הביטחוני".
כץ מצא בקופת המועצה גירעון של 12 מיליון שקל. לדבריו, הגירעון נובע מרצונה
של המועצה לפצות את התושבים על הריחוק ועל החיים הקשים, ולהעניק להם שירותים
ברמה גבוהה ובמחיר מסובסד. "אתה לוקח הלוואות ומתחיל להתגלגל, ואז מסתבך",
הוא מסביר את התהליך, "אבל מה שהיה נכון לשעתו, אינו יכול לעבוד היום. החלטתי
להיכנס לתוכנית הבראה מרצון, בשיתוף משרד הפנים, לפני שיהיה מאוחר מדי וחס
וחלילה ינחיתו עלינו ועדה קרואה. גם העובדה שאני מגיע מהמגזר העסקי מקלה עלינו
את הטיפול בחובות העצומים".
תוכנית הבראה מרצון? אין מדובר בעצם באובדן חירות ועצמאות?
"אין לי אגו. יכולתי לומר לאנשי משרד הפנים או האוצר: 'תשמעו חבר'ה, מי אתם
בכלל. אתם פקידים, אני נבחר ציבור'. מה היה יוצא לנו מכל זה? תוכנית הבראה
תחלץ אותנו מהמשבר הכספי, מתוך תקווה לימים טובים יותר".
כשכץ אומר "ימים טובים יותר", הוא מתכוון בעיקר לשני ציוני-דרך שהוא מקווה
שיתרחשו בעתיד: האחד, הפיכת מטולה לאזור סחר חופשי, כששקט ישתרר בגבול הצפוני
והוא ייפתח למעבר סחורות ואנשים (כן, לדעתו הדבר יקרה במהרה בימינו).
העניין השני הוא פיתוי יזמים להקים מפעלי היי-טק בשטח המושבה, או באזור סמוך
לה, שבין השאר יאפשר לצעירי מטולה למצוא בהם עבודה והם לא ייאלצו לנטוש לטובת
מרכז הארץ, בגלל מחסור כרוני בעבודה מתוחכמת.
בערב אני פוגש את קובי כץ בעצרת בחירות של אריאל שרון בקריית-שמונה. הוא מוזמן
לבימת הכבוד ונושא דברים יבשושיים, ללא טיפת השראה. מהצד הוא נראה עוף מוזר,
לא שייך לנוף האנושי הכללי. כ-400 אוהדי ליכוד הגיעו בערב ההוא לאולמי תהילה
לעשות כבוד לשרון, שלווה על-ידי ח"כ דני נווה, ראש מטה הכנסים של הליכוד. 11
מהקהל היו נשים, כ-20 היו אשכנזים, כולם עולים מחבר-העמים, כ-30 היו אנשי צד"ל
לשעבר. חנופה מלוא החופן הורעפה על ראשו של שרון מצד ראשי ערים ועסקנים. "ראש
הממשלה הבא", הוא כונה שם שוב ושוב, מחלקים את עור הדוב עוד לפני שניצוד. כץ
זע בכיסאו באי-נוחות.
המח"ט מנווה אטי"ב מחפש עבודה ב-06:45 יוצא קובי אחר, קובי מרום, מביתו בנווה
אטי"ב, שלמרגלות החרמון; ב-06:50 הוא מחנה את מכוניתו בכניסה למנחת המטוסים
שליד קריית-שמונה; ב-07:00 הוא מהדק חגורות במטוס "ארקיע" שזה עתה המריא בדרכו
לתל-אביב; ב-07:35 הוא נוחת בשדה-דב; ב-07:45 הוא במונית המסיעה אותו לפגישת
העסקים הראשונה שלו; ב-08:10 הוא מתייצב במשרדו של האיש שאיתו קבע ומגלה, כהרגלו,
שהוא הקדים בהרבה. המארח מגיע לבסוף באיחור ניכר ומתרץ זאת בפקקים הבלתי נסבלים
שבכניסות לתל-אביב.
קובי מרום מוצא את עצמו נאלץ להסביר פעם אחר פעם לתל-אביבים (ואחרים) ספקנים,
שהגליל כבר אינו בסוף העולם, ושבשבע בבוקר הוא היה עדיין בקריית-שמונה, ואם
יתפוס חזרה את המטוס הלפני-אחרון, יגיע לביתו לפני שבע בערב. הרבה לפני אחרים,
המנסים בשעה זו לפלס דרך מתל-אביב לבתיהם שבפרברים.
הצרה מבחינתו של אל"מ (במיל') קובי מרום, 40, שכרגע אין לו סיבה לעשות את הדרך
הזו מדי יום. לפני כחודש פרש מצה"ל, לאחר 22 שנות שירות, ועכשיו הוא עושה מאמצים
גדולים לתפוס את הג'וב האזרחי ההולם הראשון שלו. אלא שמבחינתם של מעסיקיו הפוטנציאלים,
יש לו חיסרון גדול בסעיף "מקום מגורים": נווה אטי"ב.
אז בינתיים מסייע קובי לאשתו קרין, חיפאית לשעבר, לטפח את ביתם שעל צלע החרמון,
לגדל את ארבעת ילדיהם הקטנים, ובעיקר - לנהל את הגלריה שלהם ואת עסקי הצימרים.
בראשונה מאז ילדותו בקריות, חייו מלאי שלווה. לא עניין של מה-בכך למי שניצל
ממוות יותר מפעם אחת ורבים מחבריו ומחייליו נהרגו. בין השאר הוא פיקד במשך
שנתיים על החטיבה המזרחית בדרום לבנון, בגזרה ובתקופה (1998-1996) שנחשבו לסוערות
ביותר, שימש מפקד גדוד 13 של גולני, פיקד על סיירת מובחרת והיה מפקד חטיבת
חרמון.
בדצמבר 2000, לפני חודש ומשהו בסך-הכול, השתחרר סופית. את כספי השחרור השקיע
בבניית ביתו וברכישת מטעים בסביבה, שבהם הוא מגדל פירות נשירים וגפנים. על
האפשרות שהסכם שלום עם סוריה ייאלץ אותו לוותר על ביתו הוא "לא שמע". בסופי
שבוע, כשאורחים מגיעים לצימרים שלו, הוא לא מהסס לשרתם, מקפיץ חביתות מפוארות
ומגיש אותן במו-ידיו. הוא גם מתעניין בשלומם בנוסח פמיליארי, מציידם בעצות
למסלולי טיולים וממליץ להם על מסעדות בסביבה. שינוי אישי עצום התחולל בן-לילה
באיש, שחייליו השמיצו אותו (מאחורי גבו) בשל הדיסטנס שהנהיג כלפיהם ובשל הפדנטיות
היתרה שלו.
ממפקד חטיבה מהוללת בלבנון לניהול צימרים? לא מעבר חד מדי?
"מה פתאום. החיים ההם הסתיימו ואינם עוד. עכשיו אני פותח פרק ב'. אני מתכוון,
פרק ב' טוטאלי. לא מסתכל לאחור, לא מתגעגע, לא מחפש הנחות. האמת? ברור שניהול
צימרים קטן עליי. בוא נדייק: אני גם לא מנהל אותם, רק מסייע קצת לאשתי, בתקופת
ביניים. אני עם הפנים קדימה, לקריירה של ממש".
קריירה של ממש? אתה גר בסוף העולם.
"אל תהיה קטן-אמונה. כבר הוכחתי לא פעם שאני יכול להגיע למרכז הארץ מהר מאחרים,
המתגוררים שם".
לאחד עם שאיפות מקצועיות כשלך מתאים להתגורר במתחם חדרה-גדרה. לא בחרמון.
"האמת, חלפה מחשבה בראשינו לבנות את ביתנו יותר קרוב למרכז. למשל בזכרון-יעקב.
אבל החיים הארוכים בצפון עשו את שלהם. אין כמו נווה אטי"ב. באחריות".
יפה כאן, זה נכון. אבל מה עם פרנסה? רוב הצימרים ריקים, אין אורחים. הגענו
לסוף ינואר ובקושי רואים זנב-שלג.
"לי אתה מספר שאין כאן שלג? אולי הטעות של נווה אטי"ב, שהוא מיצב את עצמו כבסיס
לאתר החלקה ולא כאתר נופש ותיירות לכל דבר, לאורך כל השנה. תנשום עמוק. מרגיש?
הא? איך האוויר? תראה, תראה את הנוף. הא? חלומי? לא? ממש שווייץ!"
שווייץ? שלושה חיילים נחטפו לא הרחק מכאן, החיזבאללה מאיים לחטוף נוספים, פגזי
מרגמה שלהם נפלו לפני שבועיים בוואדי סמוך.
"עזוב. בחייך. אתה יודע, יש כאלה ששואלים אותנו לא רק האם אנחנו לא פוחדים
מהחיזבאללה, אלא אם אנחנו לא פוחדים מהדרוזים בגולן. אנשים לא יודעים איפה
הם חיים. שאגיד לך שחשבון הבנק שלנו מתנהל בסניף במג'דל שמס, ושם, ובעיירה
מסעדה הסמוכה, אנחנו גם עושים קניות?"
בוורד הגליל האש רוחשת באח הרחק מנווה אט"יב ומחוץ לטווח המאיים של קטיושות
החיזבאללה, שוכנת פינת חמד ה"תפורה" לזוגות אוהבים מכל גיל, למשפחות עם ילדים,
ובעיקר לאוהבי רכיבה על סוסים.
זוהי חוות "ורד הגליל", השוכנת על כביש ראש-פינה-כינרת, לא הרחק מצומת עמיעד.
את החווה הפרטית, אחת הראשונות והיחידות בארץ מסוגה, הקים בשנות ה-60 יהודה
אבני, יליד שיקגו. היום מנהלת אותה בתו, יערה גבורי, והוא מסתפק בשיחה מלב
אל לב עם אורחיו, מה שמעניק משמעות מיוחדת למושג "אירוח".
בוורד הגליל דירות-סטודיו בגדלים שונים, עם אח אמיתית המותקנת בכמה מהן. מי
שלא חווה רחש פצפוצים של גזרי-העץ הנאכלים באח, כשגשם דק ניתך בחוץ - לא יבין
על מה ההתרגשות.
יערה גבורי הצליחה לשדרג את החווה לרמה של מלון לכל דבר, בלא לפגוע כהוא זה
בצביונה המיוחד וה"המתבודד".
היא הבינה שעודף אוויר צלול, נוף ופעילות גופנית הכוללת רכיבה על סוסים וטיולים
רגליים וממונעים בסביבה, עלולים להיות קטלניים לאורחיה, אם לא יסופקו להם להשלמה
ארוחות של ממש. ולא, חלילה, מהזן המוגש בחדרי-האוכל של בתי-המלון. וכך הפכה
לה המסעדה שבכניסה לחווה למסעדת בוקרים "אמיתית".
כתבות
ני"ע
