תקשיבו לכינור המכושף שלו

"שחרות" הוא דיסק הופעה קסום של יאיר דלאל, ו"ברוח המזרח" של פרץ אליהו הוא אחד הדברים היותר-מוצלחים שנעשו כאן אי-פעם, למרות שמו הסתמי

מוסיקה נהדרת נעשית עכשיו בארץ. כמעט לא שומעים אותה ועליה ברדיו או בטלוויזיה. אבל איפשהו, מי שרוצה מגיע. אולי זו הסיבה להצלחה היחסית של יאיר דלאל בשנתיים האחרונות.

אמן העוד והכינור המזרחי זכה אומנם לפני כמה שנים לחשיפה יוצאת-דופן באותה הופעה בבניין האומות המאוחדות עם הילדים הישראלים והפלסטינים מול פרס וערפאת. גירושם של (מחצית) בני שבט עזזמה הבדואים למצרים העלה שוב לכותרות (לרגע) את שיתוף-הפעולה המרתק של דלאל - מוסיקאי שמחלק את זמנו בין הוד-השרון למדבר הגדול - לבין המוסיקאים בני השבט.

אבל את ההכרה המקומית והבין-לאומית המתהווה דלאל קונה בחריצות (שלושה אלבומים בשלוש שנים) ובזכות המוסיקה עצמה, כי מדובר באמת בפנומן מוסיקלי ברמה העולמית הגבוהה ביותר.

והוא רק משתפר מתקליט לתקליט. תקשיבו לאלבום ההופעה החדש, "שחרות", שיצא לפני כחודש לחנויות. תקשיבו לכינור המכושף של "עכו מלכה", לעוד המפותח שדלאל מנגן בו בשילוב עדין של וירטואוזיות וייראת כבוד, ולכינור - יאיר דלאל מנגן כינור קוסם.

"שחרות" נקרא על שמו של הר הצופה לערבה. שם, באתר-מאהל בחאן שחרות, התקיימה בספטמבר ההופעה המדוברת, כשהקהל - רוכבי גמלים מקומיים ואוהדיו של דלאל. ההרכב המצוין, שעושה את ההופעה והדיסק הקסום, מורכב מדלאל, שני נגני הקשה עצומים משלנו - אבי אגברה ואסף זמיר, פלוס אמן אורח, המוסיקאי הבדואי חליל אלעוויווי משבט עזזמה, שמנגן בחליל ומטחנת-קפה ושר עם דלאל.

משהו על השירה של דלאל. על אף שיש לו קול בהחלט נעים, הבן-אדם לא "זמר" ולא תופס את עצמו ככזה, זה ברור. אבל יש משהו בדרך הצנועה שבה דלאל מגיש את הקטעים הווקאליים (קצת עברית, ערבית, לפעמים מישמש בין השפות). הקול זורם דק דק, כמו הרוח על הקצב, בערך בווליום של העוד שמתפתל סביבו, לא יותר חזק. יש משהו בדרך ההגשה הכל-כך לא ישראלית-יהירה-פושית, שהופך את ריחופי מוסיקת המדבר שלו לחומר לימוד חובה בכל בית-ספר למוסיקה, לשלום, או להתנהגות בכלל.

ולתענוג צרוף בשבילנו. גם אם אתם לא פריקים של אתני, גמלים, או שילובי מזרח-מערב, נסו לא להחמיץ את התקליט העדין והיפה הזה.

ואם יאיר דלאל המשתבח הוא כבר ממש לא הפתעה, קחו תקליט פנטסטי נוסף שיוצא ממש עכשיו בחברת התקליטים הישראלית-עם-הפנים-ליצוא "מאגדה". פנטסטי לטוב ולרע ובכל מובן של המילה. הפנטסיה האסיאתית הזו נקראת "ברוח המזרח". והטייטל הלגמרי לא מגרה הזה מצליח לפספס את אחד האלבומים הכי מיוחדים, מוזרים ומעניינים שנעשו כאן אי-פעם.

המדובר באוסף שמקבץ מבחר יצירות ווקאליות של המלחין פרץ אליהו. יליד דגסטן, מוסיקאי קלאסי מזרחי, שאחראי על בלנד משגע של מוסיקה פרסיתאזרית-טורקית-ומודרנית. הרבה דברים אפשר לומר על התקליט שאליהו הלחין, ניהל מוסיקלית והוביל בנגינת הטאר שלו: כבד, מכושף, פראי, מסורתי ומשוגע באותו דיל. הרבה דברים. מה שברור, דבר כזה אני עוד לא שמעתי.

אם כי, צריך לסייג, אני לא מומחה למוסיקה פרסית, קלאסית, אזרית, או כוזרית. אבל גם אתם לא. "ברוח המזרח" מורכב משני קטעים הלקוחים מתוך ההצגה "תפילות פשוטות" (קבוצת תיאטרוני ירושלים). המילים מוזרות משהו, מעין תפילה מסורתית מדוללת במתכוון, של עליזה עליון-ישראלי.

מגישה אותם הזמרת-רקדנית-נגנית אסתי קינן-עופרי. עוד לא החלטתי מה בדיוק העמדה שלי לגבי השירה האניגמטית החצי-מלאכית חצי-סופנית שלה. אבל הלחנים של אליהו ממוטטים, והתמהיל הצלילי שהוא רקם הוא קסם מסורפד ומהפנט, ששוב, אני עוד לא שמעתי דבר כזה, אוקיי?

אבל חלקו העיקרי של האלבום לקוח מהופעה שהתקיימה בסתיו האחרון, במסגרת פסטיבל ישראל בירושלים. מדובר באינטרפרטציה מוסיקלית של אליהו לפואמות של משוררי ימי-הביניים, פרסים ואזרים.

וכאן מגיע החלק המוחץ של "ברוח המזרח", והוא מגיע בחסות שיתוף-הפעולה המוסיקלי הראשון מסוגו שנערך בין ישראל לאזרביג'אן.

את המיני-אופרות האוריינטליות, המפותחות והקשות לביצוע, הוזמנו לבצע הזמר האזרי האגדי, אלים נסימוב, שנשמע כמו הכלאה גנטית מסעירה של אום כולתום וקלינטון, ובתו האגדית עוד יותר, פרגנה נסימוב, שזה צריך לשמוע כדי להאמין.

אליהו, חוקר מוסיקה יהודית (בפרט זו של צפון הקווקז) מלווה בטאר ובאנסמבל דם (Dem), שמורכב ברובו מעולי חבר-העמים. הוא מצייר את הדרמה המדודה ועומדת-להתפוצץ, מעשה לד זפלין כמעט, כשהקולות הבלתי ייאמנו האלה יורים באזרית ברקים ורעמים, שיאי אושר והתייפחויות מתגלגלות. ומידת המיסטיקה הקמאית שעפה מן הרמקולים יכולה בשקט לפרנס, לשבוע לפחות, את האספירציות הכי רחוקות שלנו ושל שכנינו ברשות. בחירות נעימות.

יאיר דלאל, "שחרות", מאגדה; פרץ אליהו, "ברוח המזרח", מאגדה

צרו איתנו קשר *5988