מדינת ישראל היא הבעלים של שטח ברחוב טולוז 13 ביפו. על שטח זה עומד מבנה ובו
שלוש יחידות מגורים וניתן לבנות עליו חמש יחידות מגורים נוספות. המבקשים הם
דיירים מוגנים ביחידות המגורים הקיימות בשטח האמור. מדינת ישראל הציעה למבקשים
לרכוש את יחידות המגורים בהן התגוררו במחירים של 1,064,400 ש' (למבקש הראשון)
ו- 1,676,700 ש' (לכל אחד מן המבקשים 2 ו- 3).
המבקש 1 לא היה מסוגל לגייס את הסכום שבו הוצע לו לרכוש את הדירה שבה התגורר,
ולפיכך פינה אותה תמורת סכום של 300,000 ש'. מדינת ישראל הציעה את הנכס למכירה
על דרך של מכרז. ועדת המכרזים החליטה לקבל את הצעתה של המשיבה 3 (חברת הכובשים
50 בע"מ), שהציעה לרכוש את הנכס בתמורה לסך של 317,201 ש'.
מפרוטוקול ישיבת ועדת המכרזים עולה כי השומה שנערכה לנכס הנדון העריכה את שוויו
ב-650,000 ש'. למרות זאת, החליטה הנהלת מינהל מקרקעי ישראל לאשר את מכירת הנכס
לחברה הזוכה, בנימוק כי מדובר במכרז חמישי שנערך לאותם מקרקעין, כאשר למכרזים
קודמים לא הוגשו הצעות (יצוין, והדבר לא נדון בפסק הדין, כי מצב דברים זה יכול
היה לבסס, בהתקיים תנאים מסויימים, טענה בדבר פטור מחובת מכרז על פי תקנה 25
(22) לתקנות חובת המכרזים, תשנ"ג - 1993).
המבקשים עתרו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה להצהיר על ביטול המכרז.
בית המשפט (השופט ד"ר גבריאל קלינג) קיבל את העתירה. השופט קלינג קבע, כי החלטת
המדינה לקתה בחוסר סבירות קיצוני, ולפיכך, יש מקום להורות על ביטול הליכי המכרז.
השופט קלינג קבע, כי ועדת המכרזים מטעם המדינה לא שקלה כלל שיקולים רלבנטיים
ביותר שנדרשו לצורך הכרעה. הוועדה לא הייתה מודעת כלל לעובדה כי המדינה שילמה
למבקש 1 דמי מפתח בסכום השווה כמעט לסכום שהוצע על ידי המשיבה 3 לצורך רכישתו.
עובדה זו מביאה למצב שבו לא ישאר בידי המדינה כמעט דבר בסיומו של ההליך. בנוסף,
הוועדה לא ידעה כלל כי זמן קצר קודם לפירסום המכרז הוצע הנכס הנדון למבקש 1
בסכום של 1,064,400 ש'. נסיונה של המדינה להסביר את הפרשי השווי אינו רלבנטי,
מאחר שהוכח כי הוועדה כלל לא שקלה הסברים אלה. גם נימוק נוסף שהעלתה המדינה,
בדבר רצונה, כביכול, ליצור "מתחמי שיווק" אינו רלבנטי מאותם טעמים.
לפיכך החליט השופט קלינג להורות, כאמור, על ביטול המכרז. השופט קלינג נימק
את החלטתו בצורך לשמור על מינהל תקין ובצורך לאפשר למדינה לקבל בעבור הנכס
את שוויו הריאלי. בכך הלך השופט קלינג בעקבות פסיקת בג"ץ, מספר פעמים בעבר,
לפיה החלטה שאינה לוקחת בחשבון את מגוון השיקולים הרלבנטיים לענין הנדון בפניה,
אינה יכולה לבוא בגדר "מתחם הסבירות" (ר': בג"צ 2709/91, בשג"צ 3061/91 חפציבה
חברה לבנין עבודות ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מה (4) 428, 436;
י. זמיר הסמכות המנהלית (כרך ב') 742-744; דנג"צ 3299/93 ויכסלבאום נ' שר הביטחון,
פ"ד מט (2) 195, 209). סירובו של השופט קלינג להכיר באפשרותה של הרשות להעלות
בפני בית המשפט נימוקים שלא שימשו אותה לצורך קבלת ההחלטה, הולך אף הוא בעקבות
פסיקה של בית המשפט העליון (ר': ע"א 89/700 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מליבו
ישראל בע"מ, פ"ד מז (1) 667).
ה.פ. (ת"א) 11283/99 אבו שינדי ואח' נ' מדינת ישראל ואח'; בית המשפט המחוזי
בתל-אביב; 29.11.00
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
