ביהמ"ש: האחריות לרישום משכנתא מוטלת על הבנק ולא על הלווה

ברוב דעות החליטו שופטי ערכאת הערעור לקבל ערעור שהגישה אוסנת קדוש, באמצעות משרד עוה"ד א. בר-עם, על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א, שחייב אותה לשלם לבנק לאומי למשכנתאות סך של 42,412 שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאוקטובר 1995.

קדוש ערבה להחזר הלוואה שקיבלו בני זוג מהבנק לצורך עריכת שיפוצים בדירתם. קדוש טענה, כי פקיד הבנק אמר לה בשעה שהחתים אותה על מסמך הערבות, כי מדובר בהלוואה לרכישת דירה, וכי הבנק ירשום משכנתא על הדירה להבטחת החוב, ועל כן אין לה מה לדאוג.

אולם, הסתבר כי הבנק לא רשם משכנתא על הדירה, ומכאן טענתה שאין עליה לפרוע את ההלוואה. בית משפט השלום לא היה מוכן להסתפק בדבריה של קדוש, כי הפקיד הבטיח לה שתרשם משכנתא על הדירה, ואף קבע, כי אין זה מקובל ולא מן הנוהג לרשום משכנתא כנגד הלוואה לשיפוצים, וכי מדובר בסכום נמוך, שלגביו אין מקובל לשעבד דירה במשכנתא בהלוואה לשיפוצים.

השופט זאב המר הביע פליאה על קביעה זו של בית משפט השלום, והיקשה האם מדובר בידיעה שיפוטית של שופט השלום. לדברי המר, הוא עצמו חסר ידיעה שיפוטית שכזו. המר קבע עוד, כי הנוהג של הבנק שלא לרשום משכנתא כנגד הלוואת שיפוצים, אם בכלל קיים נוהג כזה בבנק - אינו מבחינת ידיעה שיפוטית, ובוודאי שאין סיבה להניח שקדוש היתה אמורה לדעת זאת.

המר הביע את פליאתו על כך ששופט השלום קיבל את הטענה לפיה הלווים ולא הבנק הם שהתחייבו לרשום את המשכנתא, ואם הם לא עשו זאת - אין למערערת מה להלין. לדברי המר, מדובר בטענה מוזרה שיש לדחותה מכל וכל, מאחר ורישום המשכנתא אינו עניינו של הלווה, והוא אינטרס בלעדי של הבנק.

לדברי המר, כשהמשיב הוא בנק למשכנתאות, אדם מן הישוב יכול להניח כי הבנק עוסק במתן משכנתאות, שהוא מונח עממי למתן הלוואות כנגד שיעבוד מקרקעין, ולכן גם הטענה בדבר הבטחתו של פקיד הבנק למערערת לרשום משכנתא על הדירה להבטחת החוב - היא סבירה בנסיבות העניין, ודי בה כדי לחייב את הבנק ברישום המשכנתא.

השופטים המר ועוזי פוגלמן היו בדעה, כי יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט השלום, ולחייב את הבנק לשלם לקדוש הוצאות של 20 אלף שקל. השופט השלישי, ד"ר אשר גרוניס, קבע בדעת מיעוט, כי יש מקום לדחות את הערעור, בנימוק שקדוש נכשלה בהוכחת טענתה בדבר ההבטחה שהבטיח לה פקיד הבנק. (ע.א 2705/99)