אולימפיאדת הדמעות

אחת לכמה שנים, בדומה למשחקים האולימפיים, מצליח ערוץ 1 להוציא מקרבו סדרת תעודה מופתית, היכולה לבדה לשמש הצדקה לקיומו של הערוץ המוזר הזה: בכיתם עם "עמוד האש"? התרגשתם מ"גחלת לוחשת"? סערתם עם "תקומה"? קבלו את הדבר הבא, פרי יצירתו של אמנון טייטלבאום, ובהגשת דוד ויצטום: "פה-לן-יה", סדרת מופת ללא שום הסתייגות.

כבן משפחת קיפניס, אני מודה שיש לי עניין מיוחד בסדרה הזו. אומנם, אני שייך לצאצאי הקיפניסים שנמלטו בתחילת המאה מאזור קישינב לפלשתינה, אבל חלק גדול של המשפחה המורחבת השתקע דווקא בוורשה. אלא שגם ללא העניין המשפחתי, התחקות אחר תולדותיה של יהדות פולין מרתקת לכשעצמה.

התהוות קהילת היהודים בפולין מזכירה במידה רבה את התפתחות הקהילה היהודית בארה"ב: יהודים שחוו רדיפות ומחסור היגרו אל פולין המתחדשת, כדי לתרום לבניינה ולעשות לביתם, עד שהתפתחה לה מאלפים בודדים של מהגרים יהודים, לקהילת ענק שהשפעתה על יהדות העולם היתה ללא תקדים. על-פי "פה-לן-יה", 12 מיליון מתוך 16 מיליון היהודים שחיו בעולם ערב מלחמת העולם השנייה, היו תושבי פולין, או בני קהילת פולין המורחבת שהיגרו לארצות אחרות.

אני מודה, שלא הצלחתי אפילו למצמץ במשך כל 50 הדקות של הפרק הראשון, אך למרות הנאתי המרובה מהסדרה החדשה, נותרתי עם שתי שאלות מטרידות: האחת, למה דווקא ערוץ 1, המשוחרר משיקולי רייטינג, צריך לדחוק את הפנינה הזו לשעת שידור מאוחרת? השאלה השנייה היא, למה, כאשר זהו כמעט כל ייעודך כערוץ ממלכתי, צריכות לעבור כמה שנים בין הפקת מופת אחת לשנייה?

כמו אולימפיאדה - ובניגוד למשחקים האולימפיים, שם נובעת ההנאה מהסוף הבלתי-ידוע - במקרה של יהדות פולין, אומנם מדובר בסיפור מרתק, אך עם סוף רע וידוע מראש. אולימפיאדת הדמעות.