ביהמ"ש: לא ניתן לפנות דייר מוגן מחנות מושכרת אף אם העסק מנוהל שלא על בסיס כלכלי

הערעור דן בזכות אלמנתו של דייר בית עסק להחזיק במושכר עקב המשכת העסק. בהחלטת בית המשפט השלום נקבע, כי על הדיירת לפנות את בית העסק. בעלי החנות, אידה ואהרון זילברשטיין, חתמו בשנת 1958 על הסכם שכירות עם מרדכי שמעוני, והוא החזיק במושכר עד לפטירתו בשנת 1996. הוא ניהל עסק לממכר שעונים ותכשיטי זהב בבאר שבע.

בעלי החנות פנו לבית המשפט בבקשה להורות על סילוק יד ופינוי האלמנה מהחנות, בשל נטישתה ואי-המשכת השימוש בה. בית המשפט השלום קבע, כי מהבחינה העובדתית לא הוכחה עילת הנטישה, והבסיס לקביעת הפינוי מצוי בעילת הפסקת ניהול העסק במושכר. על כן, הגישה זילברשטיין ערעור לבית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, אף שזילברשטיין העידה כי הפדיון החודשי של החנות עומד על 300-250 שקל לחודש, והמשך הפעלתו אינו כדאי כלכלית, וכל בקשתה של האלמנה להמשיך להפעיל את החנות נובעת מרצונה להיות מועסקת, לפגוש קונים ולשוחח איתם.

על פי קביעת המחוזי, די בהמשך ניהול העסק, באותה מתכונת שהייתה קודם למותו של הדייר המוגן, כדי לצאת ידי חובה במילוי התנאי המופיע בחוק הגנת הדייר, לגבי המשכת העסק, לאחר מות הדייר.

"עסק אינו מפסיק להיות עסק רק מפני שהעוסק בו אינו מעוניין להתעשר ממנו", קובע השופט הנדל. "אף אם המניע של המערערת בהמשך ניהול העסק הוא להעביר את הזמן ולמלא אותו עם תועלת עשייה, אין בכך פסול". השופטים פלפל וטימור הצטרפו לדעת השופט הנדל. בעלי הנכס חויבו בתשלום הוצאות משפט בסך עשרת אלפים שקל.