שלא ייתפס רק כהערה פוליטית

אשה שעונתה בכלא הצ'יליאני עשור קודם לכן, בימי פינושה, פוגשת במקרה את מענה (המחזה משאיר את זהותו בספק) ומנסה לבוא עימו חשבון. בעלה הוא עורך דין הממונה על חקר פשעי העבר.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") כותב שדורפמן, המחזאי, מבקש מיוצרי ההצגה שמחזהו, העוסק ב"חוסר האפשרות של פיוס בין מענים למעונים", לא "ייתפס רק כהערה פוליטית, אלא שיהיה אמנות". הנדלזלץ טוען, ש"קשה מאוד שזה יקרה, וזאת מכמה טעמים. האחד מהם, ולא הפחות שבהם, הוא שעל אף שבתיאטרון העולמי יש הדוגלים בליהוק המתעלם מן הבולט לעין ולאוזן, קשה להתעלם ממוצאה של סלווה נקארה חדד, המגלמת את האשה, הקורבן. במשוואה המועלית על הבמה היא נשמעת כמייצגת צד מובהק בקרע הפוליטי-חברתי בו אנו חיים. והחברה שלנו, הפלשתינית, ערבית, יהודית, ישראלית, רחוקה יותר מאי פעם מפיוס שבו אפשר לעסוק בסיטואציה המתוארת כאמנות. אם יש להצגה כזאת טעם, אזי רק תוך הרחקת העדות ולא קירובה".

אבל זו אינה הבעיה היחידה של ההצגה. "אילו היה מתרחש בה אותו משהו שיעניק לה חיים משל עצמה, ייתכן שהיא היתה מתעמעמת". אבל צ'לטון, על אף היותה "בימאית שחקנים מעולה", מתעלמת כאן "מהיגיון בימתי של כניסות ויציאות (...) ושלושת השחקנים לא באמת יוצרים נוכחות מתמשכת של מתח, חרדה ואימה". יונתן צ'רצ'י הוא "עקבי שבהם", אבל "שעה וחצי שהיתה צריכה להיות רוויה מתח פוליטי, מיני וחברתי, היתה תרגיל בהשמעת טקסט מתוחכם שלא קרם עור וגידים של חיים".

אליקים ירון ("מעריב") בדעה, שההיכרות עם הגירסה החדשה של המחזה (שהוצג בעבר ב"הבימה" ובקולנוע) "אינה לטובת ההצגה בחיפה, כי כוחו של המחזה הוא במידה רבה בשל הטלטלה הראשונית שהוא מנחית על הצופה". הבימוי של צ'לטון אינו תורם אף הוא והטלטלה הזאת "אובדת כמעט לחלוטין" כתוצאה מכך. אין בבימויה את "העוצמה הרגשית שמעניקה לו משמעות חיונית כל-כך". ועל אף שהשחקנים "עושים עבודה טובה ומקצועית", נותרת תחושה "שזה לא יותר מסיפור כמו-בלשי".

במשחקה של נקארה "אין אש בוערת (...) דווקא צ'רצ'י מעצב סיטואציה אנושית, אמינה ומשכנעת", אך בסך הכל, המחזה "המצוין" הזה איבד כאן מכוחו. ו"בבימוי של צ'לטון גם המתח מתפוגג יחד עם העוצמה הרגשית שהתנדפה".

בקיצור: בגירסה החדשה ל"העלמה והמוות" אין מתח, אין עוצמה רגשית ואין חיים.