קוארדה יודע לספר סיפור

הסיפור מתרחש בשנות ה-30 בספרד, בכפר פסטורלי וקסום. מונצ'ו הוא ילד שמתחיל את לימודיו והופך מטרה להצקות התלמידים האחרים. למזלו יש לו מורה אנושי ומקסים, וממנו הוא לומד לאהוב את החיים. בתוך כך מתגברים מסביבו הוויכוחים הפוליטיים, שמובילים למלחמת האזרחים בארצו, ואף לאובדן תמימותו.

עירית שמגר ("מעריב") מוצאת בבימויו של קוארדה "איפוק רב, דיוק וכושר הבחנה נדיר" והם שמאפשרים לו לספר את "הטרגדיה הגדולה של מולדתו במאה ה-20 בלא לגלוש לרגשנות או למלודרמטיות".

קוארדו מספר את הסיפור הקשה הזה "בעצב ובחמלה, בלי שיפוט, בלי צדקנות ובלי שביעות רצון עצמית". דמותו של המורה הנאור והחם מתמצתת את הסרט. הוא "הגיבור האמיתי, שיודע שרק מי שאינו מנצל את כוחו ראוי שיהיה בעל כוח".

ההומניזם "העמוק של הסרט גלוי בתכנים ובגיבורים, אך הוא עובר גם בצורת הסיפור שאינה תוקפנית ואינה כופה עצמה לרגע, אלא נותנת לנו את החופש לחבור אליו מרצוננו, בבחירה חופשית". שמגר חותמת בארבעה כוכבים.

דבורית שרגל ("רייטינג") לא מוצאת מילה רעה על הסרט. "כולו מתיקות ותום, כולל ההתייחסות לחלקים היותר כעורים בנפש האדם, ההתקרנפות שלו וההתמודדות עם כוחות האופל". יתרונו הגדול של קוארדה (במאי ספרדי ותיק) ש"הוא יודע לספר סיפור", כותבת שרגל ומצטרפת ומעניקה ארבעה כוכבים משלה.

נסים דיין ("גלובס") כותב ש"האמנות, ובמיוחד הקולנוע, לא הניחה" למלחמת האזרחים בספרד. "הקולנוע הספרדי, מאז פרוץ המלחמה ועד מותו של פרנקו 40 שנה אחר-כך, עמד כולו בסימנו של העריץ, ואם הקולנוע הזה הצליח לפעול כיאות, והצליח לשרטט את הקו העבה המפריד בין אמנות מגויסת לפעילות חופשית - הוא בהחלט ראוי להערכה".

"לשון הפרפר" הוא "סרט שמרני למדי, שפועל בתוך מסורת מוכרת היטב של סיפור לא מחייב, שנוח לחסות בצלו, אבל הוא אינו משאיר עלינו חותם של ממש כשהוא מסתיים", ועם כל זאת הוא "חביב" ומאפשר "פגישה עם יוצרים בלתי מוכרים".

בקיצור: סיפור מרגש שאינו גולש לסנטימנטליות יתר, על התבגרות בצל מלחמת האזרחים בספרד.