המלחמה ההיא פשוט לא נגמרה

ואכן, 'פרל הארבור' הוא ניסיון הוליוודי עתיר תקציב לברוא מתוך מלחמת העולם השנייה, ואולי נכון יותר מהזיכרון הקולנועי שלה, את המיתולוגיה בת ימינו, שנועדה בראש ובראשונה לאמריקנים, או לפחות לפטריוטים שבהם.

תזכורת קצרצרה: ב-7 בדצמבר הפציצו היפנים את נמל הפנינה - פרל הארבור, ובכך שמו קץ לנייטרליות שכפתה ארצות הברית של רוזוולט על עצמה, שכן למחרת נכנסה אמריקה למלחמה. יום ההפצצה, המר והנמהר, הוא עדיין פצע מדמם בלבה של אמריקה. כך לפחות עולה מהסרט, שבעצם מבקש לשוב לאירועי אותו יום כדי לרפא, או להקל קצת את הכאב.

המפיק, ג'רי ברוקהיימר, והבמאי, מייקל ביי, שכבר הרעיפו עלינו חזיונות של יום הדין כמו 'ארמגדון', וסרט פעולה מפוצץ כמו 'הפריצה מאלקטרז' - חברו שוב כדי לנער את האבק מהזיכרון ולהשיב את הפרשה אל תודעת העולם. וכל אותו סרט ארוך צריך לסבול, כדי לדעת אם הם הצליחו. בן אפלק, ג'וש הרטנט, דן אקרויד וקייט בקינסייל, בראש צוות גדול של שחקנים.

'קרוקודיל דנדי בלוס-אנג'לס' (אוסטרליה/ארה"ב, 2001). פול הוגאן שב להיות קרוקודיל דנדי, אחרי שני סרטים ושתיקה ארוכה. הפעם הוא מגיע מאוסטרליה ללוס-אנג'לס עם אשתו ועם בנו הקטן. לגברת (לינדה קוזלובסקי, שהיא גם אשתו בחיים) יש משימה חשובה ביותר - להחליף עיתונאי בעיתונו של אביה, שמשום מה הפסיק לתפקד (כלומר, מת בנסיבות חשודות).

אפשר לנחש שאיש הקרוקודילים האוסטרלי אינו מבין כלום בנוגע ללוס-אנג'לס, לאמריקה ולעולם המודרני כל-כך, אף על פי ששהה קצת בניו-יורק באחד מסרטיו, כך שהוא כבר אינו פרובינציאלי מקסים וחינני, חסר יומרות - וסתמי עד כדי פיהוק (כמו הסרט עצמו).

אבל קרוקודיל דנדי מלמד את בנו הקט שיעור אחד או שניים בעניינים ששמורים לאוסטרלים פטריוטיים. למשל, שההומור העצמי שלהם הוא משאב לאומי מבוקש. הילד לומד גם שאבא ואימא נורא אוהבים אותו, כמובן, אבל גם זה את זה.

בין לבין מצליחה המשפחה החביבה הזאת לתפוס כנופיה מסוכנת של גנבי תמונות, שמתחזים ליוצרי סרטים סוג ג' - התמונות הם ציורים יקרי ערך מבלגרד, שנעלמו כבר בהפצצות מלחמת העולם השנייה. לא ייאמן עד לאן מגיע הדמיון האוסטרלי. סיימון וינסר ביים. 97 דקות.