אב המוותר על זכויות שהוקנו לו בעבר, אינו רשאי לתובען תחת הסיסמה של "חזקת
השיתוף". כך קבעה שופטת בית המשפט לענייני משפחה, טובה סיון, בתביעה שהגיש
אב נגד בנו בנוגע לדירה בה התגורר האב.
החל משנת 72' שימש הבית (המורכב משתי יחידות דיור) למגורי האב ואשתו המנוחה.
בשנת 77' נרשמו הזכויות בבית ע"ש האשה המנוחה, בשל רצון האב לדאוג למנוחה לעת
זקנתה. המנוחה ערכה צוואה והורישה בה את זכויותיה בדירה לנתבע מס' 1, אחד משלושת
בניה. המנוחה עשתה כן בידיעתו המלאה של האב, בהסכמתו, ולמעשה תוך ויתורו על
זכויותיו בנכס.
בשנת 93' הלכה האם-המנוחה לעולמה וצוואתה קויימה בשנת 94'. הזכויות בבית נרשמו
ע"ש הבן, שמאז אף רשם משכנתא על הבית, להבטחת הלוואה שנטל (יצויין שלאחר מכן
נעשו נסיונות בין האב לבנו לשנות מציאות זו, אלא שאלו לא הגיעו לכלל גיבוש).
כל העת מתגורר האב בבית וגם גובה את דמי השכירות מהשכרתה של היחידה השניה.
הבן הצהיר, שאין בכוונתו להוציא את האב מביתו, אלא ברצונו לגור בעצמו באותה
יחידה שניה. לנוכח האמור, הגיש האב תביעה נגד בנו (ואחרים, שאינם מעניינה של
רשימה זו), שבה התבקש בית המשפט להצהיר על זכאותו למחצית מהזכויות בבית ופירותיו.
תביעת האב נדחתה.
השופטת סקרה את ההלכות המרכזיות המתייחסות להלכת השיתוף בין בני זוג שנישאו
לפני שנת 74'. חזקת השיתוף יונקת את חיותה מחייהם המשותפים של בני הזוג. משהוכחו
חיים משותפים ומאמץ משותף של בני הזוג, מוטל הנטל להפרכת החזקה על הטוען זאת.
ככל שהדבר נוגע לבית מגורי בני זוג, לעובדת רישום הזכויות ע"ש אחד מבני הזוג
ערך ראייתי, אך אין לגזור מעובדה זו, כשלעצמה, כוונה לסתור את חזקת השיתוף.
ומכיוון שבדירת מגורים עסקינן, נטל ההוכחה על התובע את השיתוף בה הינו קטן
ומזערי, שכן דירת מגורים היא "גולת הכותרת" של חזקת השיתוף. יפים הדברים במיוחד
כאשר דירת המגורים היא הנכס העיקרי של המשפחה.
ואולם, במקרה הנדון העביר האב את זכויותיו בבית (בשנת 77') ע"ש אשתו, בכוונה
ובמטרה לדאוג לצרכיה, מתוך הנחה כי ילך לעולמו לפניה. במעשהו זה ויתר האב על
טענה מהותית מכוח הלכת השיתוף, על זכויותיו בבית, לטובת המנוחה. בהסכמתו המלאה
ציוותה המנוחה את הבית לבן.
הזדמנות שניה שנקרתה לאב לעמוד על זכויותיו היתה במועד קיום הצוואה. האב בחר
שלא להגיש התנגדות, בחירה נוספת המעידה על ויתור מצידו על זכויותיו.
למרות דחיית התביעה, הביעה השופטת את תקוותה כי הבן יעמוד בהצהרותיו ויאפשר
לאביו להמשיך לגור בבית עד אחרית ימיו. השופטת סיימה את פסיקתה בציטוט דבריו
של שופט בית המשפט העליון, יעקב טירקל, לפיהם "כבר מקדמת דנא היתה נחמתו של
דיין שהתוצאה ציערה אותו, ש'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'".
(תמ"ש ת"א והמרכז 97320/97 עופר נ. עופר ואח', פס"ד מיום 5.6.01. השופטת סיון
טובה. בשם התובע עו"ד קדרון, בשם הנתבע עו"ד גרשטנבליט)
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
