הימים האלה אינם מביאים חדשות טובות למביאי החדשות. העיתונות הכתובה בארצות-הברית
נאנקת תחת עול של קיצוצים ושל פיטורים, ולא קשה לראות מדוע. בשבוע שעבר תיקנה
חברת הברוקרים הענקית של מריל לינץ' את תחזיותיה על שוק הפרסומות: במקום צמיחה
שנתית של 2.5%, היא מעריכה עכשיו שתהיה ירידה של "0.7%, ואין תפנית חזויה לעין".
בשנה שעברה נרשם גידול של 9.8% בפרסומות, והפעם האחרונה שבה נרשמה ירידה היתה
ב-1991, שנת המיתון הכלכלי האחרון. הפגיעה הקשה ביותר חזויה בעיתונות הכתובה,
ירידה של 3%; בטלוויזיה חזויה ירידה של 1.7%.
אבל החדשות הלא-טובות, הנשמעות עכשיו ברשת החדשות בכבלים סי.אן.אן, אינן קשורות
במחזור העסקים הנוכחי. הרשת, ששמה התחרז בעשרים השנה האחרונות עם מיידיות וקלות-תנועה,
שקועה עכשיו במשבר קיומי, לפחות בתוך ארצות-הברית. הצלחתה מעבר לים מוסיפה
להיות ניכרת, והיא גלובלית אמיתית: מספר צופיה מחוץ לארצות-הברית גדול עכשיו
פי שניים מזה שבארצות-הברית.
האמת היא שהמספרים אינם גדולים בכל מקרה. סי.אן.אן מפגרת בשנות אור אחר ארבע
הרשתות הגדולות, והיא בכלל אינה מתחרה איתן. הצופה הטיפוסי של הרשתות אינו
זקוק לחדשות אחת לחצי שעה, אפילו חדשות אחת ליום הן לפעמים יותר מדי בשבילו.
עד לפני חמש שנים לא היו לסי.אן.אן מתחרות. כאשר התחולל אסון, או בוצע מעשה
טירור גדול-ממדים, או נרצח ראש ממשלה, עקומת הצפייה בסי.אן.אן היתה מזנקת -
ואחרי שהמהומה היתה שוככת העקומה היתה ממהרת לרדת.
מרדוק נגד "התקשורת השמאלנית"
האקסקלוסיביות של סי.אן.אן בשוק החדשות הבלתי-פוסקות היתה ואיננה עוד. ב-1996
הצטרפו לתחרות שני ערוצים: MSNBC, צירוף של רשת אן.בי.סי ומייקרוסופט; ו-FNC,
מיסודה של רשת Fox, השייכת לתאגיד התקשורת של רופרט מרדוק. מלכתחילה, תשומת-הלב
הופנתה למרדוק. הוא היה בן-פלוגתא רב-שנים של מייסד סי.אן.אן, טד טרנר. השניים
החמיצו מעט מאוד הזדמנויות להעליב זה את זה בפומבי, והיה אפשר לטעום מרירות
אישית בקריאת התיגר של מרדוק על סי.אן.אן. טרנר הבטיח "למחוץ את רופרט כמו
יתוש".
גם פוליטיקה היתה מעורבת בזה: מרדוק הוא איל-התקשורת של הימין, שעיתוניו בבריטניה
ובאוסטרליה מילאו תפקידים חשובים בהורדת ממשלות שמאל בשנות ה-70. מאז, מרדוק
נעשה אזרח אמריקני והעתיק לארצות-הברית את מאבקו נגד "התקשורת הליברלית" (זאת
אומרת, השמאלנית). טרנר התחיל את הקריירה לפני 25 שנה כאיש ימין - הוא אפילו
היה מעורב בניסיון כושל של אנשי ימין לרכוש את רשת סי.בי.אס - אבל נסחף שמאלה
מן המחצית השנייה של שנות ה-80. נישואיו לשחקנית הקולנוע ג'יין פונדה הפכו
אותו לא סתם ליריב פוליטי של הימין, כי אם לשנוא-נפש ממש. הימין מעולם לא סלח
לפונדה את חטא תמיכתה הגלויה בקומוניסטים בזמן מלחמת וייטנאם. טרנר גם התיידד
עם הרודן הקומוניסטי של קובה, פידל קסטרו, ופתח את סי.אן.אן לפני פעילים רדיקליים
לטובת איכות הסביבה - חטאים כבדים בעיני הימין.
בימין נפוץ בשנות ה-90 פירוש חלופי לאותיות שמה של CNN: לא רשת החדשות בכבלים,
אלא רשת החדשות של קלינטון, גם ביל וגם הילארי. מרדוק רמז על הבאות, כאשר העמיד
בראש ערוץ הכבלים שלו את רוג'ר איילס, אמרגן פוליטי רפובליקני מצליח, שלטקטיקה
המחוספסת שלו יוחס במידה לא מעטה ניצחון הבחירות של ג'ורג' בוש האב, בשנת 1988.
איילס הואשם אז בניצול ציני של רגשות גזעניים. מינויו עורר אנחות יודעות-דבר
בשמאל, מעין למה-יכולתם-לצפות-ממרדוק? וגם הערכות שלערוץ Fox מובטח מעמד של
טעות סטטיסטית. לשתי התגובות לא היו סימוכין. קודם-כול, מעטים טרחו אז לציין
שמנכ"ל סי.אן.אן, טום ג'ונסון, שימש לפנים עוזר של הנשיא הדמוקרטי לינדון ג'ונסון.
כביכול, אין דבר טבעי וסביר יותר בשביל פעיל שמאל לשעבר להגיע לעמדות השפעה
בתקשורת; אבל קידום של אנשי ימין הוא אקט פוליטי שקוף. הנטיות השמאליות של
רשתות הטלוויזיה בארצות-הברית הן מן המפורסמות. מועמדים של הימין מתלוננים
עליהן ללא הרף. במוצאי יום הבחירות לנשיאות, בנובמבר שעבר, הם ניסו לעורר את
הרושם שפוליטיקה שמאלית עמדה ביסוד ההודעה המקדימה והכוזבת של הרשתות, שהמועמד
הדמוקרטי אל גור ניצח במדינת פלורידה.
עלייה של 430% מרדוק לא נמחץ כלל כיתוש. חברת המדרוג נילסן, שעל-פיה יישק דבר
בטלוויזיה האמריקנית, מראה עכשיו כי, בפעם הראשונה, Fox מקדימה את סי.אן.אן,
אם גם רק בתוך ארצות-הברית. בין הגילים 25 ל-54, מספר הצופים ב-Fox גדל ב-430%,
בשעה שמספר הצופים בסי.אן.אן פחת ב-28% (הנתונים האלה הופיעו בניו-יורק טיימס).
Fox אפילו מצליחה לרשום רווח תפעולי, ותוכניותיה בזמני-השיא של הצפייה מובילות
זה שבעה חודשים. Fox אינה מגיעה לכל המרכזים העירוניים בארצות-הברית, זה לוקח
זמן, אבל במקומות שאליהם היא מגיעה צופים בה 30% יותר מאשר בסי.אן.אן. יתר-על-כן,
ההכנסה הממוצעת של צופיה גבוהה במידה ניכרת מזו של צופי סי.אן.אן - עניין שאינו
מוחמץ על-ידי המפרסמים.
בחודשים האחרונים סי.אן.אן היתה כמרקחה. היא פיטרה את נשיא החטיבה האמריקנית
שלה, ריק קפלן; אחר-כך היא פיטרה 400 עובדים, ובכללם כמה מכתבי החדשות המפורסמים
ביותר שלה; ולבסוף, בשבוע שעבר, היא נפרדה ללא צער מן המנכ"ל, טום ג'ונסון.
היא יצאה מגדרה להחזיר, אחרי שתי שנות גלות, את לו דובס, שהגיש במשך 19 שנה
את התוכנית הראשית שלה לענייני כספים, Moneyline. בהיעדרו של דובס איבדה התוכנית
את הבכורה לרשת הפיננסים של אן.בי.סי, CNBC. הרושם הברור, לפחות בתוך ארצות-הברית,
הוא שסי.אן.אן משלמת את המחיר על שאננות ויהירות.
בסוף יוני, הניו-יורק טיימס זרה מלח על פצעי סי.אן.אן, כאשר מרח את ניצחון
Fox על עמוד השער של מגזין סוף-השבוע שלו. הוא העניק לניצחון הזה צבעים פוליטיים
מפלגתיים: את Fox הוא תיאר כ"הרשת של המדינות האדומות". אדום היה הצבע שנתנו
רשתות הטלוויזיה למדינות שתמכו בג'ורג' בוש בבחירות הקודמות.
אולי יש כאן הגזמה קלה. סוף-סוף, אף אחת מן הרשתות האלה אינה מגיעה באופן רגיל
ליותר מאחוז אחד של צופי הטלוויזיה בארצותהברית, וניצחון Fox עדיין נוגע רק
למיעוט קטן מאוד. אבל Fox הצליחה להוכיח שצרכני חדשות בעלי השקפות ימניות מוכנים
לתמוך במי שיעניק להם הרגשה ביתית. הגילוי הזה, הוא כשלעצמו, עשוי לשנות לא
רק את הרגלי הצפייה, כי אם גם את הרגלי הדיווח והעריכה של הקונקורנציה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
