זה התחיל עם סנדלי דנוור

ההיסטוריה של מדיניות החניה בת"א, זיג אחרי זג, ראש עיר אחרי ראש עיר

מעטים זוכרים את הימים העליזים ברחובות ת"א-יפו, שנהוג היה להחנות משני צדי הרחוב בחינם. אי שם בראשית שנות ה-80, במהלך הקדנציה השנייה של צ'יץ', שלמה להט, כראש העיר, החלו להופיע על שפות המדרכה הצבעים.

בד בבד, חולקה העיר לכ-30 איזורים שונים. כל תושב יכול להחנות את רכבו חינם אין כסף, רק באיזור שלו. הבעיה התעוררה מיד, כשהובן שהאיזורים קטנים מכדי להכיל את כל כלי הרכב של תושבי האיזור. נוצרו בעיות רבות עם התושבים הגרים על התפר בין איזור אחד למשנהו, ורבים נאלצו לחפש חניה מרוחקת מאוד מביתם, או להסתכן בקנסות.

צ'יץ' ניסה לפתור את מצוקת החניה בשתי דרכים: גרירה ו"סנדלי דנוור". הגרירה התבצעה בעיקר מחניות נכים, מדרכות, תחנות אוטובוסים וכד'. בשלב מסוים הובן, כי הגרירות הן עסק כלכלי לכל דבר, שיכול להכניס לא מעט כסף לקופת העירייה. אי לכך, קצב ותדירות הגרירות והסינדולים גבר. צ'יץ' הבין בשלב מסוים, כי המספר הגדול של איזורי החניה מוגזם, ולכן צמצם את המספר ל-14 איזורים.

מעטים יודעים, שהמקור לפס הלבן, המיועד לתושבי העיר בלבד, פס שלאחרונה הוחלט על ביטולו, מקורו ב"סנדלי דנוור" האימתניים. הפס הלבן הוכרז בשעתו כמדיניות חניה המאפשרת חניה חופשית לתושבי העיר בלבד, בשעות היום לכלל התושבים ובשעות הערב לתושבי האיזור המוגדר. נוצר מצב, שהפס הלבן שימש בשעות היום את כל באי העיר, ורק בערב את תושבי העיר. הפס הלבן היה הגזר לעומת "סנדלי הדנוור". לקראת סוף כהונתו של צ'יץ', הוחלט על אישור חניה על המדרכות עם שני גלגלים, תופעה שגררה ביקורת רבה מאוד.

צ'יץ' הכניס לשימוש כלי נוסף, שידוע בשם "כופר חניה". הבונה יכול היה לבחור בין הקמת מקום חניה לפי התקן, או לשלם "כופר", והעירייה תשתמש בכספים הללו להקים חניונים ציבוריים. הרעיון טוב, אבל הביצוע היה בעייתי. מבחן התוצאה הוא המהימן ביותר, ואם בוחנים את מספר מקומות החניה שהוקמו לעומת הכסף שנגבה, הרי שהרעיון כשל כישלון חרוץ.

רוני מילוא היה זה שהוסיף את שיטת "חניון קרוב לבית", לאפשר לתושבי העיר לחנות חינם בשעות הלילה בחניונים מוגדרים בקירבת ביתם. רעיון טוב כשלעצמו, אך הביצוע לא השיג את המטרה. המיקום הלא אטרקטיבי של חלק גדול מהחניונים והדרישה לפנות את החניונים בשעות הבוקר המוקדמות, לא הרימו את הרעיון כפי שציפו. מילוא הוסיף בתקופתו כ-2,000 מקומות חניה, באופן יחסי מספר יפה, אך במספרים אבסולוטיים, הוא לא שיפר את המצב. מילוא היה זה שצמצם את מספר איזורי החניה בעיר ל-9, אך מטרתו, לאחד את העיר לאיזור חניה אחד, לא צלחה.

כיום, איחוד האיזורים לאיזור אחד בעייתי. היועצים המשפטיים של משרד התחבורה והעירייה גורסים, כי הדבר יחולל תנועה ויעודד כניסת רכבים לעיר. בנוסף, קיימת בעיה משפטית של אפליה בין תושבי העיר לאלו מחוצה לה. יש לכאורה זכות מסוימת לחנות חינם בקירבת הבית, אז מדוע לאפשר את החניה חינם בכל רחבי העיר. הבעיה היא למצוא את הגבול שיפריד בין הבעיות המשפטיות והתחבורתיות לבין ריבוי איזורים.

ראש העיר הנוכחי, רון חולדאי, העלה את רעיון ביטול הפס הלבן. משמע, החניה ברחבי העיר באיזורים המותרים (כחול-לבן) תעלה כסף. כמו כן, החניה תוגבל עד שלוש שעות. בשעות הערב יתפקד האיזור, שהיה צבוע בעבר בלבן, באותה צורה, דהיינו - חניה חינם לתושבי האיזור.

היצע החניה בעיר עומד כיום על כ-50 אלף מקומות חניה למגורים מתחת לבתים, לעומת זאת, בבעלות תושבי ת"א בלבד יש כ-135 אלף כלי רכב. בנוסף, קיימים כ-50 אלף מקומות חניה ברחובות העיר וכ-50 אלף מקומות חניה בחניונים הפזורים ברחבי העיר. כלל היצע החניה בת"א-יפו עומד היום על כ-150 אלף מקומות חניה, לעומת ביקוש של כ-200 אלף מקומות חניה, ביקוש שרק הולך וגדל.

המספרים הללו משקרים מעט, שכן בשעות היום, מ-8 בבוקר ל-8 בערב, יש ביקוש של כ-4 רכבים על כל מקום חניה. אך אם חשבתם שבשעות הקטנות של הלילה ולפנות בוקר אפשר למצוא חניה במרכז ת"א - טעיתם. אומנם, תושבי הפריפריה לא נמצאים בעיר ב-4 לפנות בוקר, ובכל זאת החניות ברחובות העיר תפוסות. הסיבה כנראה היא, שהחניונים באותן שעות עומדים חצי ריקים.

אחד הרעיונות המהפכניים בעיר הם שינוי וצמצום תקני החניה. תקני החניה נועדו לקבוע את היצע החניה בחניונים בלבד, הפרטיים (בעלי דירות) והציבוריים. בנוגע לחניונים הפרטיים אין כמעט ויכוח, כל דייר זכאי למקום חניה אחד לפחות בהתאם לגודל הדירה. בדירות גדולות, הזכאות היא אף לשני מקומות חניה רשומים בטאבו. עובדה זו עולה בקנה אחד עם המגמות בשוק (ראה במאמרים נפרדים).

צרו איתנו קשר *5988