הוותיקים בינינו עוד זוכרים את שר האוצר האולטימטיבי של ישראל, לוי אשכול,
שהתפרסם, כמי שניהל את המדינה באמצעות אמרות הכנף שלו. כאשר נשאל פעם כיצד
הוא מצליח לגבות כל-כך הרבה מיסים מאזרחי המדינה, השיב מבלי להניד עפעף: "בעזרת
השם". מי שלא הבין את התשובה, קיבל פירוש: בעזרת שמות שונים למיסים והיטלים
שהוטלו אז.
השיטה הזאת, "בעזרת השם", עברה אחרי מלחמת ששת הימים להגדרות בענייני ביטחון.
כך, הרמה הסורית הפכה אחרי כיבושה ל"רמת הגולן", הגדה המערבית הפכה ל"שטח מוחזק"
או סתם "השטחים", או "שטחים משוחררים" בעיני מצדדי ארץ ישראל השלמה. הליצנים
המציאו את "השטחים המשוחזקים". אחר כך, השטחים האלה זכו לשם הפורמלי "יהודה
ושומרון". קרייני "קול ישראל" נצטוו להשתמש אך ורק בשמות "רשמיים" אלה. בבחינת
"משנה שם, משנה מזל". היתה זו מכבסת מלים בליווי קריצת עין, כתחליף למדיניות.
האמת היא, שמאז 67', כל ממשלות ישראל מכל גווני הקשת הפוליטית, ניהלו מדיניות
"בעזרת השם", במטרה "לבלבל את האויב", עד שבסופו של דבר הם בלבלו בעיקר את
תושבי ישראל עצמם. מעטים שאלו את השאלה המתבקשת: אם זה כך, מדוע אף אחת מהממשלות
לא סיפחה את הגדה המערבית. לא ממשלתו של בגין, לא ממשלתו של שמיר, לא זו של
ביבי וגם לשרון אין כוונה כזאת. לבטח לא ממשלות העבודה. אבל, בציבור נזרעו
אשליות עמוקות, שרק בשנים האחרונות מתחילים להשתחרר מהן, בתהליך קשה ועקוב
מדם.
לא רק שהפלשתינים לא נעלמו, אלא שהם אף התרבו ומתרבים. ובינינו ישנם כאלה המתקשים
להתרגל לעובדה שיש"ע לא שלנו, חרף ההתנחלויות שהוקמו ושיהיה צורך לפנותן. בעניין
זה, המשוואה היחידה שיכולה לתפוס היא חדה וחד-משמעית: לא התנחלויות יהודיות
במדינה פלשתינית, ולא פליטים פלשתינים במדינת ישראל.
מדיניות ה"בעזרת השם" נמשכת גם היום. מכבסת המלים ממשיכה לעבוד, ולטשטש את
האמת המרה, שהזמן לא עובד לטובתנו. הדוגמה האחרונה למונח "מכובס" חדש: "מרחב
התפר". בשבוע שעבר, אישר הקבינט המדיני-ביטחוני, פה אחד, את תוכנית הפעלת מרחב
התפר שגירסתה הנוכחית הוכנה על ידי האלוף עוזי דיין, ראש המועצה לביטחון לאומי.
התוכנית אושרה, אך התקציבים עדיין לא. מטרתה למנוע שהות בלתי-חוקית של פלשתינים
בתחומי ישראל. היא כוללת פעילות משטרתית וצה"לית, הקמת מכשולים פיזיים, חומות
וגדרות וחפירת תעלות הפרדה. מדובר בשימוש בציוד אלקטרוני מתוחכם, תצפיות אלקטרו-אופטיות,
ואפילו שימוש בחיישני ניווט לווייני.
אלא שהממשלה מבקשת לעשות את כל אלה, מבלי שהדבר ישמש ראשיתו של קו הגבול בינינו
לבין הפלשתינים. מנסים לרבע את המעגל: להיפרד ולא להיפרד בו-זמנית. להתוות
קו שאיננו גבול.
בעקבות ישיבת הקבינט, מיהר "גורם מדיני בכיר" להבהיר, כי תוכנית מרחב התפר
אינה מתווה גבול, אלא רק נועדה ליצור תודעה של מכשול. לכן, בתפיסה "חדשנית"
זו, מרחב התפר לא יהיה קו, אלא רצועה שרוחבה 8-1 ק"מ. כמובן, לצד הפלשתיני.
זהו, בעצם, ניסיון להעתיק את הקו הירוק מזרחה, מנימוקים ביטחוניים, כמובן.
וכך הופך "הקו הירוק" ל"קו התפר", ו"קו התפר" ל"מרחב התפר", שאיננו קו כדי
שלא יתפרש כגבול.
אין זו הפעם הראשונה, שמדברים על ההפרדה הפיזית בינינו לבין הפלשתינים. לפני
שש שנים, בממשלת רבין, הכין השר לביטחון פנים דאז, משה שחל, תוכנית מפורטת
לגבי קו התפר. אחר-כך, בממשלת נתניהו, עסק בסוגיה זו אביגדור קהלני. היו הרבה
דיונים ואפילו מסיבות עיתונאים, ושום דבר לא קרה בפועל. הסיבה המרכזית היתה
מדינית: אף ממשלה לא רצתה לשרטט מפות עם קווי גבול. לא במהלך המו"מ המדיני,
ובוודאי לא בהיעדר מו"מ כזה.
מרחב התפר הוא סיפור כבד מאוד, גם מבחינה כלכלית. בשבוע שעבר, דובר בקבינט
על הוצאה של 2 מיליארד שקל בשלב ראשון. באומדנים אחרים, נמסר שמשלם המיסים
הישראלי יצטרך להקצות לעניין לפחות מיליארד דולר. זה אומדן זהיר. אם הדבר ימנע
קורבנות בנפש, כל דולר יהיה כדאי.
ברם, עד מהרה יתברר שגם מרחב התפר, אם וכאשר יושלם, יהיה אוורירי מאוד. בלתי
אפשרי לעשות הפרדה ממשית בין ישראל לפלשתינים, כאשר בין הפלשתינים מתגוררים
רבבות ישראלים בהתנחלויות.
במצב שנוצר ב-34 השנים האחרונות, אין לישראל גבולות ברי הגנה מול הפלשתינים.
גם הקמת מרחב התפר תהיה חסרת משמעות, כאשר מהעבר השני יש 150 התנחלויות שצריך
להגן על כל אחת מהן, ועל כל דרכי הגישה אליהן. גם אם יגייסו את כל צה"ל, ספק
אם יוכל לעמוד במשימה זו.
אפשר גם להצביע על תסבוכות בינלאומיות צפויות. מאחר שמדובר במרחב שנקבע חד-צדדית
על ידי ישראל, הרי שבכל הליך מדיני בעתיד, יהיה צורך להזיז את המרחב הזה ולהפוך
אותו לקו גבול. שכן, אין שום סיכוי שהמרחב יזכה ללגיטימציה בינלאומית. די להזכיר
את פרשת התוויית גבול עם לבנון, בעקבות הנסיגה החד-צדדית משם. זזנו שם עד לסנטימטר
האחרון. לא פחות מזה. במלים אחרות, "מכבסת המלים" תחייב הרבה השקעות מבוזבזות,
או השקעות כפולות.
כבר היום יש השקעות כפולות. בגלל פארטצ'יות ישראלית אופיינית בקטע אחד ליד
קיבוץ ניר אליהו, חפרו בורות, מילאו אותם בטון, ותקעו בהם עמודי גדר ההפרדה.
בשעות אחר הצהרים, כשהפועלים סיימו את העבודה, הסתלקו משם גם הקבלנים והמאבטחים.
תוך זמן קצר, באו הפלשתינים מהעבר השני, ועקרו את העמודים מתוך בטון שלא התייבש
עדיין.
500 מטר של גדר, היו כלא היו. למחרת היו צריכים לחזור על העבודה. מישהו כאן
שכח את הכלל הפשוט, ששום גדר אינה יעילה, אלא אם יש עליה שמירה. כן, הפרדה
בינינו לבין הפלשתינים. בהסכמה הדדית. או באורח חד-צדדי. אחרת, תהיה לנו כאן
מדינה דו-לאומית. אבל, יש לזכור, הפרדה משמעה - בלי "עזרת השם" - נסיגה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
