מני פאר נזכר: "בשנת 79' בא אליי מוטי קירשנבאום, שהיה אז מנהל
התוכניות בערוץ 1, והציע לי להנחות טוק שואו בערב שבת. הוא אמר לי שהוא רוצה
תוכנית לשבת אבל בלי נרות, משהו שיסגור שבוע בכיף לאנשים. החברים שלי אמרו
לי שאני אידיוט שהסכמתי להנחות את התוכנית כי כולם חשבו שליל שבת זה יום מקולל
לשידור. אמרו לי שהצעירים יוצאים לבלות והזקנים משחקים קלפים, ואף אחד לא ירצה
לראות טלויזיה".
שעה טובה ומוצלחת ובאמת עד אותו שידור הייתה רצועת ליל שבת מורכבת מקונצרט
ו/או סרט. הנה מה שהוצע לקהל הצופים בשבוע שלפני הבכורה של "שעה טובה": בטהובן
- השלישייה לפסנתר מס' 4 ברה מז'ור אופוס 70 מס' 1, "הרוחות". מנגנים: הכנר
פנחס צוקרמן, הצ'לנית ז'קלין דה פרה ובעלה דניאל ברנבוים בפסנתר. מיד לאחר
מכן "הוואי חמש אפס". "האמת היא שרצינו לקרוא לתוכנית 'במקום קונצרט', אבל
החלטנו שיותר טוב שלא", פתח מני פאר - צעיר כחוש ועב בלורית - את התוכנית הראשונה,
"אנחנו קוראים לה פשוט 'שעה טובה', וזהו זה". אותה תוכנית בכורה כללה בין השאר
ראיון עם הרב שמואל אבידור הכהן (מגיש "באה שבת") ועם רעייתו אריאנה הכהן (הקיבוצניקית).
חנן גולדבלט, אילנה רובינא ואינספור צילומי תקריב של המנכ"ל החדש של רשות השידור
יוסף (טומי) לפיד, היושב בקהל ונהנה ממה שעיניו רואות, סיפקו את הבידור בתוכנית.
אחריה שודרה הסדרה "הוואי חמש אפס".
מני תיאר לכתבת "דבר השבוע" את מתכונת תוכניתו במילים הבאות: "ייעודה בידורי,
ועם זאת יש בה גירוי למחשבה ואולי היא מספקת נושאים לשיחה בשעת הבוטנים-גרעינים
של ערב שבת". ואולי כדאי שנתאר, לשם המחשה, את מהלך העניינים של אחת התוכניות
מאותם הימים: על רקע מסך בד שחור מתנוססת שקופית עגולה ובה המילים "שעה טובה".
ברקע מוזיקה ג'זית צהולה שחיבר אלדד שרים, המנהל המוזיקלי של התוכנית. השקופית
נעלמת, המסך נפתח, המוזיקה משתתקת. על במה חשופה מתגלה גרם מדרגות בהיר. עם
הישמע הצלילים הראשונים של ביצוע תזמורתי מלא וגרובי במיוחד ללהיט הדיסקו האיכותי
"דה ביט גואוז און" יורדים מאותו גרם מדרגות שלושה זוגות של רקדני דיסקו, אחד
מהם בעל אופי אקזוטי (הם שחומי עור). הבנות לבושות בשמלות נוצצות מאוד החושפות
הרבה מן הרגליים, הרקדנים לבושים בחליפת טרבולטה לבנה וצמודה בעלת צווארון
וי הדוק אשר מתוכו מבצבצות שערות בריאות. הם רוקדים. הם עדיין רוקדים. כחמש
דקות תמימות הם רוקדים את הדיסקו, עד שהשיר מסתיים ומני עולה לתת כמה בדיחות
על התחתונים של אחת הרקדניות, על ארליך שלא גומר את החודש ועל הורביץ שיהיה
בתוך חודש הסגן השלישי של ראש הממשלה. הקהל (רובו משופם או בעל פאות עבות)
צוחק ומוחא כפיים. מני יורד מהבמה ומתחיל קטע ריקוד נוסף, גם הוא ארוך ובסגנון
הדיסקו. בסיומו ניגשים למלאכת האירוח. חברים וחברות, זהו בידור! גמדים יגעים
מבקרי הטלוויזיה של התקופה חשבו אחרת. התוכנית נתפסה בשגגה כמי שמכוונת למכנה
משותף נמוך, בהתאם לכוונתו המפורשת של המנכ"ל החדש "לספק יותר הנאה לצופים".
הדה בושס כתבה בעיתון "הארץ" כי התוכנית הראשונה הצטיינה ב"עליבות", וכי בנוסף
לכך בלט "השעמום". על התוכנית השנייה כבר כתבה שמדובר ב"ביזיון" והציעה למר
פאר "להסתלק ממסך הטלוויזיה ולחזור לרדיו, שם אפשר לפחות, למשמע ההתחכמויות
והתפלות, לעבור לרשת אחרת".
אמנון דנקנר נקט לשון ציורית יותר כשתיאר את אופי התוכנית "שעה טובה" כך: "כנופיה
של גמדים יגעים שמנהלת שיחה בטלה בצילה של פטרייה".
הקהל, שבניגוד לעיתונאים תמיד יודע לזהות בידור אמיתי, התאהב בתוכנית ממבט
ראשון (שזה גם משחק מילים), ובתוך שבועות מספר היא הייתה הפופולרית ביותר מבין
תוכניות המקור. בדצמבר של אותה שנה פורסם בעיתון מסוים אשר בעליו, כך נדמה,
הגיע לארץ מתפוצות אשכנז כי "בסקר הצפייה של המכון למחקר חברתי שימושי והמכון
לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית, אשר נערך לאחר שידור התוכנית של ערב סוכות,
התברר כי 67 אחוז מהאזרחים הפותחים מקלטים בליל שבת צופים ב'שעה טובה' - בקביעות
או לפעמים. 81 אחוז מהצופים בתוכנית האירוח 'נהנים ממנה' או 'נהנים מאוד'.
רוב הצופים הם בעלי השכלה נמוכה או בינונית. גם ההנאה מהתוכנית גבוהה יותר
בקרב קבוצות השכלה אלה מאשר בקרב בעלי השכלה גבוהה. כן בולט שיעור ההנאה מהתוכנית
בקרב ישראלים ממוצא מזרחי, ופנסיונרים".
מני פאר: "בתוך כמה חודשים שינתה התוכנית את הרגלי הצפייה והייתי אומר גם את
הסביבה התרבותית של ערב שבת בישראל. האנשים התחילו לצאת מהבית רק אחרי התוכנית,
האמרגנים שינו את שעות ההופעה לאחר התוכנית וקיבוצים את שעות חדר האוכל. אני
זוכר כי הייתי מופיע בקיבוצים באותו זמן. הייתי רץ עם מופע סטנד אפ בארץ, ויום
אחד הגעתי לאולם ההופעות והוא היה ריק לחלוטין. רכז התרבות, מה שנקרא, אמר
לי משפט שאפשר ללמוד אותו בחוגים ללוגיקה: 'לא באו לראות אותך כי כולם רואים
אותך'. מהר מאוד יצא מכתב בקיבוצים וההופעות נדחו לעשר וחצי". - עשית שיגועים?
"עשינו מבצעים ושעשועונים. הייתי מארח אנשים שהביאו פירות מוזרים שהם גידלו,
אנשים עם שמות מוזרים וזהים, 100 הגבוהים ביותר במדינה והשמנים ביותר במדינה.
אז זה היה יותר משחקים אנתרופולוגיים של השבט הישראלי. ככה נוצר המושג שקראתי
לו 'הקומזיץ האלקטרוני'. למשל, עשינו פעם חיים שכאלה למכונית. הבאנו מכונית
רנו 56' והצלחנו לאתר את כל בעלי המכונית במשך 30 שנה כמעט. אנשים שכמובן לא
ידעו אחד על קיומו של השני".
צדי צרפתי והבמה החשמלית "שעה טובה" הייתה תוכנית האירוח הראשונה שצולמה באופן
קבוע באולפני הרצליה. את "עלי כותרת", לדוגמה, ששודרה באותה תקופה בימי חול,
הקליטו באולפן הקטן של רשות השידור. האולפן בהרצליה אפשר להושיב קהל רב ולשתף
אותו בתוכנית. מני, שהיה מומחה בערבי שעשועים חברתיים, ניצל זאת לטובתו והתבדח
רבות עם האנשים שביציעים. התפאורה הייתה פשוטה: כיסא מסתובב למנחה, שלושה כיסאות
מסתובבים לאורחים, שולחן קטן מאחוריהם, ובמה גדולה וריקה. המשפט "תישאר איתנו...",
שהופנה באופן קבוע כבר מהעונה הראשונה לאורח המפורסם שסיים את מלאכת דיבורו
וחשב שבכך סיים גם את תפקידו והוא יכול לצאת מאור הזרקורים ולהוריד כבר את
האיפור המכביד, הפך לנכס צאן ברזל. האורחים האלו נאלצו להמתין בסבלנות במושבם
עד סיום התוכנית למרות שלעתים נדירות בלבד התאפשרה דינמיקה ביניהם ובין שאר
המרואיינים, מכיוון שמבנה התוכנית היה מקובע למדי. נראה כי הכוונה הייתה לשמר
את ההישג שבהבאת המרואיין לכמה שיותר זמן. לקראת צילומי תשדירי הבחירות של
שנת 81' החלו להשתמש באולפני הרצליה במכשירים שצילמו והקליטו שידור צבעוני.
כך יצא שגם "שעה טובה" החלה להיות מצולמת בצבע, אם כי עדיין שודרה במשך זמן
מה לקהל בשחור-לבן. התוכנית הדו שבועית הוקלטה כמה ימים לפני השידור והועברה
כמעט ללא עריכה אל בית הצופה. בתוך שבועות מספר היא קיבעה את הדפוס של שיר-אורח-בידור-אורח,
שזכתה לימים ארוכים של תהילה.
אהרון (אהרל'ה) גולדפינגר, מפיק התוכנית, מגלה מעט מסוד הצלחתה: "הקונספט היה
קודם כול של יצירה. כמה שיותר הפקה עצמית. גם שיר השבוע, גם קטעים סטיריים
- טוביה צפיר וחנה לסלאו ואייל גפן וחנן גולדבלט שביצעו קטעים של אפרים סידון
- ובעיקר טיפול ייחודי באמנים המוזמנים. פה נכנס צדי צרפתי, שהיה היועץ האמנותי
של התוכנית. עד אז היה מקובל שאמן בא עם הגיטרה, מתיישב ושר. השינוי הגדול
היה שלכל אמן ולכל שיר נתנו יחס, חשבנו מראש איך הוא ייראה. כל שיר קיבל את
הטריטמנט הרעיוני, אם זה רקדנים שמלווים אותו, שחקנים, תלבושות או תפאורה.
עשינו פה צעד שהיה בזמנו די מהפכני בטיפול במוזיקה, ויצרנו למעשה את הקליפים
הראשונים בטלוויזיה". - היה מודל שאליו שאפתם?
"תמיד השוו את התוכנית שלנו לג'וני קרסון, אבל אני אף פעם לא ראיתי ג'וני קרסון.
רק אחרי שלוש שנים שהתוכנית רצה באתי פעם ראשונה לאמריקה ואז ראיתי את התוכנית
של קרסון. הרי אז לא היה לוויין, ואם רצית לראות תוכנית היית צריך לנסוע לחו"ל
בשביל זה. פתאום הבנתי שזה באמת מה שאנחנו מנסים לעשות. צלצלתי למני ואמרתי
לו: 'שמע, אנחנו עושים ג'וני קרסון'".
הטיילת הסלבית התוכנית "שעה טובה עם אורחיו של מני פאר" שודרה אחת לשבועיים
במשך ארבע עונות. בינואר 83' עזב מני את כורסת המראיין המסתובבת, ובמקומו נכנס
דניאל פאר, ששרד רק תוכניות מספר עד שהחליפו אותו אמנון ברזילי ואודטה דנין,
שאמנם מיהרה לראיין את תחיה אדר במה שנראה אז כמהלך תרבותי מהפכני, אך גם זה
לא הועיל לצמד, והוא פינה את מקומו אחר כבוד לסופר מאיר שלו, שהנחה את התוכנית
על מי מנוחות עד סוף שנת 84'.
כששיגעון הדרדסים שטף את המדינה "שעה טובה" כבר החלה להתעייף, וברשות השידור
הוחלט להחליפה בתוכנית חדשה. כלומר הקונספט נשאר אותו קונספט, צוות ההפקה נשאר
אותו הצוות, האולפנים אותם אולפנים, רק השם הוחלף ל"סיבה למסיבה" ומנחה חדש-ישן
הוזעק לתוכנית. עלם צעיר אך בעל ניסיון ושמו מני פאר. את פתיח הניאונים המפורסם
הלחין ועיבד אלדד שרים, אך את קטעי המוזיקה בתוכנית ניגנה תזמורת הטיילת של
תל אביב בניצוחו של דוד קריבושה. תזמורת זו הייתה אמנם גוף סמי קיקיוני, אך
עצם המעבר מפלייבק תזמורתי עלום לפלייבק תזמורתי ויזואלי היה משמעותי. התפתחות
נוספת שהביאה ל"סיבה למסיבה" את התואר "האמא של תוכניות האירוח בישראל" הייתה
ההשקעה הרבה בתפאורה ובקטעי ההומור. האולפן שינה את פניו משבוע לשבוע, ומעונה
לעונה. לעתים נראה כמו טיילת על החוף, כולל שולחנות פלסטיק לבנים, גנוגנות
רחבות ורקע כחול ים; פעמים אחרות הפך האולפן למסעדה בעלת מפות משובצות שחלונה
משקיף על ספסל רחוב תחת עץ העומד בשלכתו; פינת הראיונות קיבלה דחיפה בדמות
עציץ שרך עייף שעמד על שולחן זכוכית וספת מרואיינים שהחליפה את הכיסאות המסתובבים
ואיחדה את השורות. בשנים מאוחרות יותר הוסטו הדגשים באווירה מהתאטרליות אל
מראה של מופע רוק, שכלל בעיקר מכונות עשן אגרסיביות ותאורה תזזיתית. בסיום
כל תוכנית סקר שלמה ניצן את כותרות העיתונים השבועיות ונזכר בסיפורים מסיפורים
שונים, שרובם התחילו במילים "מספרים על שני יהודים ש...". טוביה צפיר ורבקה
מיכאלי השלימו את הצד ההומוריסטי בתוכנית והגיעו לשיאים של הפקות איכות, ביניהם
השיר המפורסם "עם אחד עם שר אחד", שהיה פרודיה על השיר "עם אחד עם שיר אחד",
שהיה אף הוא מעין מחווה (פרודית?) על השיר "אנחנו העולם". טוביה ורבקה גילמו
ממשלה שלמה בעזרת פלאי פירוטכניקת הבלו סקרין. הנה שורה מהשיר: "פרס: לאן את
טסה גלזר, אני עכשיו לבד... גלזר: אני עם עייזר פה אחכה בצד..." השיר זכה להצלחה
עצומה והיה מודל לחיקוי גם בתוכנית עצמה. רבקה מיכאלי: "היום פשוט כבר לא משקיעים
כל כך הרבה זמן ומאמץ. המחשבה ששולטת היא איך להוציא כמה שפחות כסף ולהרוויח
כמה שיותר. אני זוכרת שבשביל לצלם את השיר הזה עמד לרשותנו יום צילומים שלם.
אני הייתי נוסעת לנעמי שמר בשביל לעבוד איתה, אז נסעתי שבע פעמים עד שהכול
היה מושלם. גם בכותבים השקענו יותר כסף כדי שיהיו הכי טובים בשוק. אהרל'ה היה
צריך לדחוף בשביל להשיג לנו עוד זמן לחזרות ועוד זמן לצילומים ועוד זמן לעריכה,
אבל הוא השיג, כי היינו פרפקציוניסטים".
אחרי שנתיים של הנחיה פרש מני מהתוכנית, וכך החל סבב ארוך ומפואר של מנחים
מחליפים, כל אחד הגיח לתוכנית אחת והמשיך הלאה. דניאל פאר ניסה לשחזר את הצלחתו
כמחליף ב"שעה טובה", ספי ריבלין ראיין בלבוש משולמפר את אורחיו, גידי גוב ביסס
כבר אז את מעמדו כאנטי מראיין, ולילית נגר שוחחה בצרפתית עם כוכבת האירוויזיון
סנדרה קים. עד שהגיעה אותה רבקה מיכאלי, התיישבה על כורסת המנחים, ונשארה.
ממני רבקה מני, בינתיים, לא התבטל. הוא פצח בתוכניתו "ממני", שהייתה דומה למדי
ל"סיבה למסיבה", וכך יצא שערבי שישי התחלקו בין שתי תוכניות נפרדות ושתי מערכות
הפקה שהתחרו ביניהן. התחרות על האייטמים הלוהטים הייתה עזה, כאילו מדובר בשני
ערוצים המתחרים על אותה שעת שידור. מני: "מזלי הוא שרבקה מיכאלי הייתה זו שהתחרתה
איתי, כיוון שתמיד היינו חברים טובים. באותה תקופה שיחקנו יחד בהצגה 'איך להיות
אמא יהודייה', ככה שכל ערב היינו יוצאים להציג ומדסקסים את הליין אפ של התוכניות
שלנו. המערכות לא ידעו שבעצם אנחנו מתחלקים באייטמים בינינו". - אתה רואה שינויים
שחלו במשך השנים?
"לפעמים אני רואה קטעים מ'שעה טובה' לצורך ארכיון, ואני רואה שמה שהשתנה זה
בעיקר הקצב. המנחה היה אז כמעט כמו קריין חדשות, היה מספר קצת על ההצגה בלשון
נקייה לפני שהזמין את המרואיין. 'ממני' כבר הייתה תוכנית שקרובה יותר למה שאנחנו
יכולים לעכל היום. מבחינת התוכן היא לא הייתה שונה במיוחד מהאייטמים שיש גם
היום. למשל האיתור של סיניה התינוקת שאמה נהרגה מאש כוחותינו. מצאנו את החייל
שקבר את אמא שלה, הבאנו אותו לאולפן והוא העניק לה את המחרוזת שהוריד מאמא
שלה לפני שקבר אותה. או הראיון עם זוהר ארגוב..." - זה הראיון שבו הוא הראה
לך את הסימנים על היד והסביר לך איך הוא חופר עם המחט?
"כן".
- אתה חושב שזה היה משודר גם היום?
"ללא ספק".
- ראיינת גם מפורסמים בינלאומיים כמו ניק קרשואו או סמנתה פוקס.
"כן. חבר שלי המנחה מהבי.בי.סי טרי ווגן, שהיה הדודו טופז או המני פאר של הבי.בי.סי,
קיבל ממני קלטת של הראיון עם סמנתה פוקס ואמר לי שהוא לא מבין למה כיסינו בתרגום
לעברית את החלק הכי חשוב בגוף שלה. 'במקרה שלה יכולתם לשים את התרגום על הפנים',
הוא אמר, והוא בריטי". ביניים: גבי גזית בראש ניו יורקי רבקה מיכאלי: "אני
חושבת שההבדל הגדול ביותר בין היום לתקופה ההיא הוא שאנחנו ניסינו כל הזמן,
ובמודע, להביא כישרונות חדשים. אני זוכרת שרינת גבאי פגשה אותי במקרה והכריחה
אותי לקחת ממנה קסטה, ורק אחרי ששמעתי את הקסטה ידעתי שאני חייבת שהיא תהיה
בתוכנית. היום הרבה יותר קשה לאמן חדש להגיע לבמה כזאת. עד שהוא לא מוציא תקליט
חדש או מופיע במקום מכובד אף אחד לא ייתן לו להופיע בטלוויזיה, ולכן יש כל
הזמן אותם האנשים על המסך. אני בכלל העדפתי לא לדבר עם מפורסמים אלא עם אנשים
שיש להם סיפור מעניין. למשל, היה לי ראיון של יותר מרבע שעה עם יהודית הורוביץ
מכפר גלעדי, שהייתה מראשוני השומרים בארץ. זה דבר שהיום לא יעבור בשום ערוץ
בפריים טיים". בשנת 88' הוחלפה "ממני" בתוכנית חדשה, "סופסופ" שמה. הפתיח לתוכנית
הראה את האותיות המרכיבות את המילה "סופ" מטיילות להן בתוך עולם של אנימציה
דיגטלית, שרובו ככולו מורכב ממלבנים וריבועים המייצגים את העיר תל אביב. בסופו
של דבר מגיעות האותיות לאולפן הטלוויזיה, ושם הן מוצאות את אחיותיהן התאומות.
גבי גזית היה המנחה, והתפאורה כללה תמונה גדולה של העיר תל אביב כרקע, ממש
כמו התוכניות בניו יורק. מדי פעם הייתה מתמקדת המצלמה באדם בקהל, ושקופית היתולית
הייתה מופיעה על המרקע. שניים משיאי התוכנית היו הבאתו של יוסף אלפנדרי, ממציא
פטיש הפלסטיק, אל האולפן (גבי נתן לו עם פטיש על הראש), ודורי בן זאב בשירו:
"ייקה ייקה יהיה כיף". מתכונת התוכנית הייתה זהה פחות או יותר לתוכניות שקדמו
לה. החידוש העיקרי היה בפינת הפספוסים שהעביר יגאל שילון. בסיום כל תוכנית
הניח גזית על השולחן את הקלאפר השחור שסימן כי הגיעה שעת שילון. "כבר אמר מי
שאמר שאובדן שיווי משקל זה דבר מאוד משעשע", אמר יגאל וניגש לעבודה: הקרנת
נפילות ומעידות מילוליות וא-מילוליות. פינה זו התפתחה ברבות השנים והפכה למשאבת
הרייטינג מספר אחת של ערוץ 2.
"סופסופ" שרדה שנתיים עד שהוחלט לעשות שינוי קיצוני במתכונת האירוח של ליל
שבת. בספטמבר שנת 90' למדה רבקה מיכאלי על הורדת תוכניתה "סיבה למסיבה" מקריאה
מקרית בעיתון. הייתה זו סופה של תקופה. ההנהלה החליטה שדרוש קונספט חדש. הרעיון
היה לשלב את יומן השבוע בתוכנית הבידור, ולשם כך הוזעק ירון לונדון, המנחה
הסקרן. ככה זה עבד: ירון לונדון בירך את הצופים וסיפר על מה שמתוכנן בהמשך
הערב, אחר כך הוא העביר את רשות הדיבור לאנשי היומן. אחרי כחצי שעה של חדשות
עבר המשדר חזרה אל לונדון והוא החל לראיין אנשים שונים. את שלמה ניצן החליפה
פינת סטירה שנקראה "סופשבוע באגף הסגור (ויקנד עלא כיף, שישי-שבת פנאן)". אפרים
סידון כתב, וחבורה שכללה את טוביה ויואב צפיר, מודי בר-און ושי זורניצר שיחקה.
השילוב בין כל הגורמים היה מהפכני, אם כי לא מוצלח במיוחד, ואחרי עונה אחת
בלבד הוחלט להשיב את המתכונת הישנה למסך עם רבקה ואהוד מנור כמנחים מתחלפים.
ארליך ההיסטרית המהפכה הבאה בדברי ימי תוכניות הליל שישי הגיעה בשנת 92'. דורון
נשר, שהיה עד אז בעל פינת מצחק בתוכנית של רבקל'ה, קיבל את ההזדמנות להחליף
את אהוד מנור ולהמציא מחדש את הגלגל. תוכניתו "שולחן ארוך" הייתה שונה מכל
תוכנית אירוח לפניה או אחריה, ועד היום היא משמשת חומר לימודי בבתי ספר להפקה
ושידור. התוכנית הראשונה נפתחה כששלמה גרוניך ניגן נעימה בפסנתר. בלב אולפן
ענקי הוצב שולחן ארוך מאוד שנראה כעשוי משני שולחנות ארוכים מאוד שחוברו להם
יחדיו. התפאורה הייתה ניאו-רומנטית עם קריצה. לוסטראות מפוארות נתלו מן התקרה,
שורה ארוכה של שריוני אבירים ניצבו ברוב פאר מול שורה של מכונות כביסה חדשניות.
לטאה זחלה בתוך טרריום. הצלמים ואנשי הבמה הולבשו בהסתגננות מופרזת. חידוש
נוסף היה השימוש בסייד קיק, מנחה העזר, אם כי גם כאן חרגה התוכנית מכל דוגמה
שהונחה לפניה. עינת ארליך גילמה את ישראלה, מעין עוזרת-לא-עוזרת למנחה. היא
הגישה שתייה, השתלבה במערכונים וערערה את ביטחונו המפורר ממילא של נשר. עם
תחילת תוכנית הבכורה היא פנתה אליו במילים: "רבקה מיכאלי יושבת בבית ומחכה
שתיפול". דורון עצמו נראה מפוחד מאוד ואמר: "אני מת מפחד". ישראלה הוסיפה:
"עם הבדיחות האלה אנחנו לא נגיע רחוק". כן, זה היה אופי ההומור בתוכנית, בדומה
לאופי ההומור של נשר, רצון עז להוציא ולהבליט את מגרעותיך במהירות לפני שמישהו
מהמבקרים מספיק לשים לב אליהן. אלא שבתוכנית שאורכת כשעה קשה שלא להרגיש מועקה
כבדה בסיום.
נשר שם לב לכך וסיים את התוכנית באומרו "אני מקווה שלא סבלתם יותר מדי". חידוש
קונספטואלי נוסף נרשם כשהתברר שהתוכנית מוקדשת בכל פעם לנושא אחר וחגה סביבו.
פרק הבכורה הוקדש לטוק שואו ולמחסור בכישוריו של נשר כמנחה תוכנית טוק שואו.
פרק אחר הוקדש לטלפון ונפתח בשיר הפרסי "הטלפון מסלסל" ונמשך במערכונים על
תופעת הפלאפונים. עם תום הניסוי של דורון נשר חזרה המתכונת של "סופשבוע" לנתיב
המוכר. שבוע רבקל'ה, שבוע מנחה אחר. הפעם היה זה תורו של דודו טופז להיות המנחה
האחר. טופז הביא לרשות השידור תוכנית דומה מאוד לזו שאחר כך ביססה אותו ככוכב
הבידור הישראלי מספר אחת. כבר בשנת 93' אפשר לראות את החצוצרנית קורצת למצלמה
תוך כדי ניגון מנגינת הפתיחה, את המקטורן הלבן שדודו לובש ואת ההומור הטופזי
במיטבו.
ימי הסתיידות העורקים הרייטינג של דודו עלה מהר מאוד מעל התקדימים שהציבו אהוד
מנור ודורון נשר והבליט את התיישנותה של המתכונת הישנה של "סיבה למסיבה", שעדיין
התקיימה אצל רבקה מיכאלי. התוכנית של רבקל'ה שרדה עד אמצע שנת 94', שאז השווה
אותה מאיר שניצר לפז'ו 404 שמתאימה לנסיעה בכבישי הגדה המערבית. שבועיים אחר
כך היא פרשה. למרות שדן שילון כבר החל במעגל בערוץ 2 הניסיוני (באמצע השבוע)
לא ניסו בערוץ הראשון לחקות אותו ושמרו על הפרדה בין בדרנים למרואיינים ובין
מרואיין למרואיין. טופז הקפיד להביא למסך מצחיקנים שטרם חוו הופעה טלוויזיונית
ונתן במה ראשונה בין השאר לאורנה בנאי, ל"ילדים סורגים לאלוהים" ולאייל וגולן
אוחנה, להטוטני הפלאפל מעפולה. גם לטופז היו דרישות כספיות גבוהות, ואם נביא
בחשבון ש"קירשנבאום לא אהב כל כך את הסגנון של דודו", כפי שאומר המפיק חיים
מלובן, נוכל להבין מדוע גם הוא מצא את עצמו מחוץ לרשות השידור, עם פזילה רצינית
לערוץ המסחרי שבדרך. מלובן מוסיף: "בדיעבד, בייחוד לאור הרייטינג שקיבל בערוץ
השני, הייתה זו טעות לוותר עליו". כדי לשמור על המומנטום הצעיר-דינמי גייסה
רשות השידור לשורותיה את יאיר לפיד. לפיד כבר תפקד כמארח בערוץ השני הניסיוני
בתוכנית שבמהלכה הקפיד לקלוע את ניירותיו המשומשים לסל האשפה. תוכניתו של לפיד,
שנקראה תחילה "סופשבוע" ואחר כך "סוגרים שבוע", הצטיינה למן ההתחלה במקצוענות
ובדיוק מרבי. אמנם לפיד התעקש לתפקד לא רק כמראיין אלא גם כקומיקאי, ולכן הוא
שר, או יותר נכון דיבר כשברקע התנגנה לה מוזיקה, אבל אל מול טופז, שהפך בינתיים
לגורו המשימות והפרסים של הערוץ השני, שמר לפיד על כבודה של מחלקת התוכניות
ושל הערוץ הציבורי כולו. מה גדול היה הפלא אפוא כשהוא נאלץ לעזוב את הערוץ
לאחר תקרית הסאונדמן של ארקדי דוכין. וסיפור שהיה כך היה: בסוף שנת 96', כשהערוץ
המסחרי כבר הציב סטנדרטים מקצועיים חדשים לעבודה, התבקש הסאונדמן של ארקדי
דוכין לפנות את מקומו לאיש הקול של רשות השידור. הסאונדמן סירב, הטכנאים התעקשו,
ולפיד עזב את האולפן. במקום תוכנית שודר לקט. שבועיים אחר כך דן מרגלית הנחה
את "סוגרים שבוע", אך היה זה אמנון לוי מנחה "ערב חדש" שתפס את מקומו של לפיד
והעלה עוד יותר את הרייטינג של התוכנית מול הקרקס של טופז.
על תוכניתו של טופז נראה שכבר נכתבו יותר מילים מאשר קיימות בכלל במילון של
א' שושן, אם כי קרוב לוודאי שמדובר בשימוש חוזר ונשנה של מילים מסוימות, (בייחוד
"תוכנית" ו"זבל"), ולאו דווקא ניצול כל האופציות האפשריות. די אם נזכיר שהחייזר
שנחת בתוכניתו התגלה כציפי שביט. רוב הביקורות כלפי טופז מזכירות את הביקורות
שהופנו כמעט 15 שנה קודם לכן אל עבר תוכניתו של מני פאר. גם ההצלחה הפנומנלית
של טופז דומה להצלחה שחווה בזמנו חברו לילדות פאר. טופז שידר שנתיים ברציפות
בערוץ השני עד שהזכיינית טלעד החליטה להמר בגדול על צביקה הדר, נפלה על הפנים,
והלכה ללקק את פצעיה בבושת פנים. בעונה האחרונה חזר טופז לימי שישי, אך אחוזי
הצפייה כבר היו קטנים בהרבה מבעבר. כיום נדמה שגם אם נביא בחשבון את הירידה
הכללית בצפייה בטלוויזיה, ובייחוד בערוץ 2, סוגת האירוח הבידורי של ימי שישי
הגיעה לגיל הבלות.
כתבות
ני"ע
