יאללה בוא הביתה, קובי

"החיים שלך בלאפה", הדיסק השלישי של טיפקס מ-1995, הוא הטוב ביותר של הלהקה עד כה. קובי אוז היה עדיין, מטאפורית ואולי גם פיזית, באמצע הדרך בין שדרות לתל-אביב. מוחו עדיין קלט מזון וחומרים מהשורשים בדרום, שאותם השכיל לרקוח בכישרון רב עם יסודות פופ מערביים ואתניים, כדי לייצר את הדיסק הישראלי ביותר, את המיזוג האופטימלי בין מזרח ומערב, בין מיינסטרים ומקור, בין שדרות לתל-אביב.

בינתיים התפוגגה שדרות ואוז הפך לפס-ייצור, לקונצרן הפקתי. הוא כתב ספר, ייסד את הלייבל "לבנטיני", הלחין והפיק לשרית חדד, יצר קליק עם חברת חשמל ויצא לחופשת פספורט מצולמת עם אשתו אביטל וניר חכלילי, כמו כל סלבריטאי מצוי המקנן בכרך הרב-ערוצי. בין לבין, הוציא עכשיו עם טיפקס את הדיסק השמיני של הלהקה, "יושבים בבית הקפה". הצטברו חומרים, יש התחייבויות, יש מחויבות לחברים, וככה זה גם נראה.

את השוני מ"לאפה" ניתן לתמצת בשמות הגסטרונומיים שנבחרו לשני הדיסקים: שם הוא באמת הצליח לרכז את החיים בלאפה, עם כל התבלינים והכאבים. ועכשיו, הוא לא יותר מסתם רובץ בבית-קפה. שדרות נעלמה ונשארה תל-אביב, במובן הסתמי ביותר שלה.

ועם זאת, אוז הוא כל-כך ברוך-כישרון, שגם ביום רע הוא לא מצליח להוציא תחת ידיו מוצר גרוע. הדיסק הנוכחי הוא ניסיון של טיפקס לחזור לתלם השגרתי, אחרי הכישלון לברוא את עצמה מחדש בדיסק הקונצפט הגרנדיוזי "דיסקו מנאייק". האלבום ההוא, שכלל אין-ספור דאחקות, ג'ינגלים, דגימות וסימפולים, נוצר כמחוות הצדעה להווי העברייני של שנות השבעים בעיירת פיתוח. אלא שהקהל לא קיבל את היומרה הזו, וטיפקס חזרה באלבומה החדש למבנה הצנוע והסטנדרטי של 12 רצועות.

חלקן אפילו טובות. "כמו לפני 20 שנה" הוא שיר טוב, "מהשמים" הוא שיר אהבה יפה, "תזרח" המסיים הוא מהז'אנר ההמנוני שנועד לרגש, ו"יושבים בבית קפה" הוא להיט סביר ביותר. אלא שכאמור, חסרים הנשמה והתבלינים שהוכנסו ללאפה, ונשארנו עם הקפוצ'ינו, ובעיקר עם הרבה קצף למעלה.

בדיסק בולט עדיין המאמץ לשמור על קשר-עין עם ארץ-ישראל הדוויה ההיא. בעיקר באמצעות כמה טקסטים שמנסים לצאת ידי חובת המחאה החברתית המסורתית, ששימשה מסלול המראה לאוז. אבל במוסיקה ובשירה כבר אין זכר לאיזון הנפלא שהיו ביסוד הלאפה ובדיסקים הטובים של "נשיקה לדוד" ו"האחרון בעשירון התחתון". אוז משדר יותר מתמיד שאין מה להתלונן על קיפוח ומי שטוב מגיע. "אני הגעתי", הוא מתריס בגאווה, ואת חיוך השביעות-העצמית אי-אפשר יותר למחוק ממנו.

אוז הוא יוצר מורכב. הוא גם התשובה משדרות לדני סנדרסון בשילוב בין הרוקר והשטות'ניק, הוא גם בונה הגשרים היציבים ביותר בין מוסיקה מזרחית למערבית, והוא פרויקטור מגוון ומוכשר. בדיסק הנוכחי, אחרי ההתרסקות היחסית של המנאייק, ביקש להתמקד בחזרה למקורות, לייצב את ההגאים ולחזור למסלול. אבל נותרה השאלה אם עדיין נותר מסלול, אם אוז ניתק לגמרי מהבצק שממנו נאפתה הלאפה. ספק רב אם יוכל לחזור ולרגש אותנו כמו פעם. ואז ייאלץ מקסימום להסתפק בייצור סדרתי של להיטים, לעצמו ולאחרים. יאללה בוא הביתה, קובי.

טיפקס / יושבים בבית קפה / הד ארצי