השמרנים בבריטניה - שבויים בקונספציית תאצ'ר

אלא שמפלגת השמרנים הבריטית לא נפטרה מעולם ממרגרט ת'אצר. הביטו על המפלגה עתה.

דבר אינו מסביר את האופי התמוה של המאבק הנוכחי המתנהל על ראשות המפלגה. שתי מפלות צורבות בשתי מערכות בחירות שהנחיל להם טוני בלייר, הותירו את המפלגה במצב של שפל, הנמוך ביותר מאז הפיצול שעברה ב-1840 סביב חוקי התירס.

שישה מיליון מצביעים נטשו את המפלגה. הדרך מספסלי האופוזיציה אל תהום השכחה נראית עתה קצרה ביותר באופן מסוכן.

ג'ון מייג'ור הלך. ויליאם הייג, מנהיגה היוצא, אומלל וחסר מזל, יילך בקרוב בעקבותיו. אפשר היה לצפות שהשמרנים יהיו בעיצומו של הליך הכרחי של בחירת מנהיג חדש למפלגה, שיוכל לשקמה.

פוליטיקאי, הבה נאמר זאת, יודע מתוך אינסטינקט שהכוח הוא יעדה העיקרי של המפלגה. למפלגה דרוש מישהו שיוכל לגרוף קולות במידה כזו שתחזיר אותה לשלטון.

אך לא. אפילו לא קצת מזה. השמרנים מעדיפים יותר להמשיך ולהיאבק את מלחמתה הישנה של הגברת תאצ'ר נגד העמקת קשריה של בריטניה עם יבשת אירופה.

קשה להגזים במצב החמור בו נמצאת המפלגה השמרנית הבריטית בימים אלה. מעטים השכילו לאחוז בקש שסיפק שיעור ההצבעה הנמוך בבחירות האחרונות שנערכו ביוני.

אפשר בהחלט שהציבור הבריטי לא אהב את מנהיג המפלגה היוצא הייג, אך באותה מידה לא היה אותו ציבור מלא התלהבות כלפי בלייר.

ארבע שנים נוספות של שלטון "הלייבור החדש" וצבא סמוי של מצביעי טורי'ז (כינוי לשמרנים - המערכת) ייצא שוב לרחובות.

משענת קנה רצוץ. כל מי שסבור אחרת צריך להעיף מבט במחקר החדש של הבחירות האחרונות בבריטניה שיראה אור השבוע. המחקר שנערך על ידי ICM עבור רשות השידור הממלכתית BBC מראה שהלייבור דווקא, ולא השמרנים, הוא שסבל הכי קשה מהאפתיה שגילה ביום ההצבעה הציבור בבריטניה.

לו היה שיעור ההצבעה גבוה יותר באופן משמעותי, היה זוכה בלייר לרוב גדול יותר בפרלמנט - קרוב ל-200 חברי פרלמנט, בעוד שעתה הוא נאלץ להסתפק ב-167 מושבים בלבד בפרלמנט ללייבור.

נתונים אלה מספרים רק חלק קטן מהסיפור האמיתי. הדמוגרפיה של הבחירות מעידה עד כמה היה הלייבור מיומן בניצול ציבור התומכים המסורתי של השמרנים.

די ברור שהשמרנים סולקו מהמעוזים הקלטים של בריטניה.

עובדה פחות בולטת, אך עדיין מזיקה יותר, היתה שחיקת בסיס התמיכה של המפלגה בלב ליבה של אנגליה.

מעמד הביניים - אנשי מקצוע ויזמים - נטש במאסות את המפלגה לטובת הלייבור החדש.

בלייר טוען עתה לייצוגם של מנהלי השיווק, עורכי הדין ורואי החשבון הצעירים, ושל אותם גורמים חדשניים מקרב הכלכלה החדשה.

השמרנים נותרו עם חיילי ההלם של הגברת תאצ'ר משנות ה-80 - בעלי עסקים קטנים, בעלי חנויות, חקלאים ומובילי דרכים. ציבור איתן - ואנשים שבהחלט יכולים להקשות את חיי ממשלתו של בלייר - אך אף פעם לא ציבור גדול דיו כדי להוות מחוז בחירה שיעניק למפלגה את הניצחון המיוחל בקלפי.

מה שנשאר מהמפלגה השמרנית בבריטניה - 300,000 חברים על פי אומדנים הרואיים ביותר, שגילם הממוצע עומד על 64 שנים - יוצר יותר מסתם דמיון חולף לתומכיו של פייר פוג'אד בצרפת של שנות ה-50.

האינסטינקטים של המפלגה סמכותיים, נעוצים באותם ימי עבר מפוארים. מסים הם בבחינת הרוע הנצחי, אירופה היא מזימה מרושעת של גורמים זרים. אלו הם פניה האמיתיים, למעשה, של מפלגתה של הגברת תאצ'ר.

מכאן אנו מגיעים לבחירה בין קנת קלארק ואיאן דנקן סמית, המתמודדים עתה על ראשות המפלגה.

יש לומר כי נראה די תמוה שנערכת בכלל התמודדות על ראשות המפלגה. בזמנים אחרים, הפרס היה ניתן למר קלארק תוך קריאות הידד. כמי ששימש שר אוצר בממשלתו האחרונה של מייג'ור, שירת קלארק כמעט בכל תפקיד חשוב בממשלה. לעומתו, יכול דנקן סמית להתגאות באפס ניסיון ממשלתי.

קלארק הוא עדיין המועמד הפופולרי ביותר של המפלגה, ממש כשם שהוא הפוליטיקאי בעל הניסיון הרב ביותר שיש באמתחת השמרנים.

המידה שבה מוכר דנקן סמית לציבור הבריטי הרחב זהה כמעט לזו שלי או שלכם.

את זאת ניתן לתקן. האומה, אחרי הכל, ערכה היכרות ראשונה עם מר הייג לאחר שהגיח מאלמוניות ב-1997.

עם זאת, על מנת להיות מוכר, כפי שהתנסה על בשרו מר הייג, אין חובה שהאיש יזכה באמון או בחיבה.

כוחו הנצחי של קלארק הוא בכך כי יש ביכולתו להחזיר הביתה למפלגה את אותם קולות שאבדו.

בוודאי, האיש בן 62, בהשוואה ל-48 שנותיו של טוני בלייר. הוא צורך לעיתים ג'אז, כדורגל, סיגריות ובירות בכמויות נדיבות באופן חריג למדי.

הוא סיוטם של מעצבי תדמית, מלוכלך ומוזנח, סובל ממשקל יתר, וקשור באופן אבסורדי לנעלי זמש חומות.

הוא נוהג לומר את מה שהוא חושב - ולעיתים אומר במקום לחשוב.

אך לדעתי, מעבר אולי לקושי שבהתקשרות לנעלי הזמש החומות, כל אלה הם למעשה נקודות זכות של האיש.

מה שהאנשים הכי שונאים בממשלתו של בלייר היא אותה שטחיות ערמומית - הרושם הנצחי של"ניו לייבור" חשוב יותר כיצד הוא נראה מאשר כיצד הוא באמת.

קלארק הוא אנטיתזה של משהו מאוסה, הוכחה חיה שפוליטיקאים יכולים להיות בני אדם. לכך ניתן למצוא מספיק קולות תמיכה בציבור.

אלא שהשמרנים, או לפחות חלק ניכר מהם, עדיין אינם מגלים עניין בשיח מסוג זה עם הבוחר הבריטי.

לקלארק יש כושר ואופי. בחזרה לשנות ה-90, כחבר פרלמנט מטעם המפלגה השמרנית, הניח אקדח, עם ידית משובצת פנינים, בידיה של הגברת תאצ'ר, ראש הממשלה דאז.

קלארק היה חבר הקבינט שהצמיד את האקדח לראשה של גברת הברזל ואמר לה ללחוץ על ההדק.

עתה, ממש כמו אז, אירופה היא שמגדירה את המאבק הנוכחי במפלגה. אלא שהתפקידים התחלפו. הגברת תאצ'ר הודחה בגלל שהיורוסקפטיות שלה (חשדנות כלפי אירופה - המערכת) הפכה חיש מהר לפוביה של ממש.

אם קלארק לא יזכה בהתמודדות על ראשות המפלגה, הדבר יהיה בגלל שהוא עתה פרו-אירופאי מסור, ממש כשם שהיה הרוב במפלגתו בשנות ה-20 וה-30.

ואם בכך לא די, רחמנא לצלן, הוא מאמין כי הצטרפות בריטניה לאיחוד המוניטרי האירופי תשרת היטב את האינטרס הלאומי של בריטניה.

הוא יתייצב לצידו של ראש המשלה בלייר, היה והאחרון יעז אי פעם להביא לעריכת משאל עם, בו יידרש הציבור הבריטי לקבוע אם רצונו שבריטניה תצטרף לאיחוד המוניטרי האירופי.

הרקורד של דנקן סמית נקי ללא כל רבב. בניגוד למייקל פורטילו (שחוסל בשלב הראשון של המאבק על הנהגת המפלגה בגלל יושרו והריאליזם שלו), הוא לא נטש מעולם את הפנס התאצ'ריסטי. בנאום הבתולין שלו בפרלמנט בחר לגנות את אמנת מאסטריכט של האיחוד האירופי. בשמה של תאצ'ר, הנהיג את מרד חברי המפלגה שבספסלים האחוריים של הפרלמנט, נגד יוזמת ראש הממשלה מייג'ור לאשרור האמנה.

הוא אומר שוב ושוב 'לעולם לא' ליורו, תומך נלהב בחיזוק קשרי בריטניה עם ארה"ב, ורוצה שבריטניה תחזיר לעצמה סמכויות עליהן וויתרה לטובת בריסל בעקבות חברותה באיחוד האירופי.

הוא השתעשע ברעיון של הפסקת חברותה של בריטניה באיחוד האירופי - מהלך שנראה כהגיון בלתי נמנע בכל הצהרה שלו.

יש עוד. (אני עדיין מתבונן כאן מבעד לעדשות תומכיו של פוגא'ד הצרפתי). מר דנקן סמית לועג לליברליזם החברתי של דורנו.

כאיש צבא ואיש משפחה, יש לו ערכים.

קלארק מרוצה באופן רחב מהגבולות הנוכחיים של ארצו. יריבו רוצה לקצץ מסים ואז להמשיך ולהוריד אותם.

אני מודה בנקודה זו בתחושה של פרודיה. אלא שהיא מהווה את הבחירה ההכרחית. האם השמרנים רוצים במנהיג שמשמיע להם שוב את דעותיהם הקדומות? או שמא הם רוצים במנהיג שיכיר בעולם כפי שהוא, שחלוק איתם ביחס לאירופה, אך יודע שסוגיה זו איננה הגורם שיכריע את תוצאת הבחירות?

השמרנים הפסידו בבחירות האחרונות ביוני בגלל שהמצביעים ראו בהם קיצוניים ובלתי רלבנטיים. אם יבחרו בקלארק, יקבלו מנהיג המדבר בשפת עמו.

דנקן סמית ימתיק את נקמתה של תאצ'ר - במחיר של הפסד נוסף למפלגתו בבחירות. זוהי הברירה האמיתית בין שני האישים.