בפסטיבל הסרטים הקרוב, שייערך בחיפה, יחולק כמדי שנה פרס לתסריט שעלילתו מתרחשת
בעיר. מדובר בכמה עשרות אלפי שקלים בלבד, אבל זהו סכום הכסף היחיד המחולק בתעשיית
הקולנוע המקומית כתמריץ להפקת סרט במקום כלשהו.
תעשיית הקולנוע הישראלית מתרכזת בתל-אביב. שחקנים, אנשי צוות, כולם גרים בעיר
הגדולה. כל האיגודים מתחילים להפעיל מונה ברגע היציאה משטח השיפוט של תל-אביב,
וכשצוות הסרטה נוסע לאתר הצילומים שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור, אלה נספרים
במניין שעות העבודה. כשמשלמים כ-500 דולר ליום-עבודה של שחקן וסכום דומה לאיש
צוות בכיר, סכום הפרס שתחלק קרן חיפה ייבלע בסך ההוצאות של הסרט.
הבמאי ערן ריקליס זכה בתמריץ החיפאי על התסריט שלו לסרט "צומת וולקן", סיפור
להקת קצב מקומית על רקע מלחמת יום הכיפורים, שיצא למסכים בשנה שעברה. לפני
מספר ימים חזר ריקליס מירוחם שבדרום, שם סיים לצלם את "המשאית", מיני-סדרה
בת שלושה פרקים, שתוקרן בטלעד בסוף השנה, המספרת על בעל משאית (זאב רווח) שחולם
על רכב חדש, בנו (סמי הורי) החולם על נסיעה לאמריקה, וסיפורים נוספים של אנשים
במקום הנשזרים בחיי האב ובנו.
לעיריית ירוחם, כמו לחיפה, יש אינטרס לעודד צוותי הסרטה להגיע למקום. זה טוב
ליחסי-הציבור של העיר ולתדמיתה. בארצות-הברית למשל טורחים בכל עיר לפתות צוותי
הסרטה לצלם אצלם. המועצה המקומית שיתפה פעולה עם ריקליס. אנשים באגף המנהלה
עזרו לו להזיז פחים מחוץ לטווח המצלמה, נתנו לו חדר במתנ"ס, אבל שום עזרה כספית.
הוא שילם בעד השוטרים, כמו שנהוג בכל הפקה. בעיירת פיתוח עם בעיות חברתיות,
אומר ריקליס, זה גם לא נכון לצפות לתמיכה כספית.
"אני לא מצלם מחוץ לתל-אביב כדי להוזיל את ההפקה. זו החלטה אידיאולוגית, לצאת
לפריפריה. הרי יכולתי לצלם סצנות ב'משאית' במרכז מסחרי בתל-אביב. מרכזי קניות
דומים בכל מקום. אבל נכנסתי לאמביציה לקחת 30 אנשי צוות ולרדת לירוחם, להלין
אותם במשאבי-שדה, יותר מחודש צילום".
תקציב "המשאית" כ-370 אלף דולר על שלושת פרקי הסדרה, תקציב בלתי-אפשרי, כדברי
ריקליס. דרך נוספת לשלוט בהוצאות מחוץ לתלאביב היא לעשות שימוש בתשתית מקצועית
מקומית. בישראל יש כיום קרוב לעשרה מוסדות המלמדים קולנוע, רובם בפריפריות.
ריקליס נעזר בסרטו בתלמידי מכללת ספיר בשדרות. כוח-עבודה זול. קשה להעריך שווי
כספי, אומר ריקליס, אבל לדברים יש אפקט מצטבר.
ריקליס גדל בבאר-שבע, והפריפריה היא בדמו. גם כשצילם את "זהר" בשיכון המזרחי
בראשון-לציון, מקום לידתו של זהר ארגוב, הרגיש שהוא מרחיק מתל-אביב.
במאי נוסף שמתעקש לצלם רחוק הוא דני וקסמן. כל סרטיו - מ"חמסין", עבור ב"המיועד",
"שירת הגליל" ועד "בר-מצווה" - צולמו במתחם צפת-ראש-פינה-קריית-שמונה. זה לא
ציונות, הוא אומר, הוא עושה סרטים באזור פשוט מפני שהוא גר שם, במצפה עמוקה.
"אם העיריות נותנות לי כסף? לא. שירותים? לא. הכול יותר יקר בגליל. לשכור כלי-רכב,
לשכן בבתי-מלון. אני מנסה להשיג איתם כעת דיל, אבל הם לא קופצים, הם סגורים
עם אנשי צד"ל. גם ארקיע קורעת אותי, אפילו לא נותנת הנחות. אני צריך להטיס
אנשי צוות הביתה לתל-אביב בסופי-שבוע, אמרתי להם שהסרט יעשה טוב לאזור. לא
מעניין אותם, הם מונופול".
וקסמן לא מאמין שראשי ערים יעודדו את התעשייה להגיע אליהם. למעשה, הוא מתחלחל
מהרעיון. "ראשי עיר ירצו לראות תסריט. 'מה? הגיבור זורק רימון מתחת לרכב?'
'שכונה ד' סמים? בשום פנים'. גם הקהל לא יראה מקום בסרט ויגיד 'וואו, נתניה
עיר מדליקה, בוא ניסע לשם לבלות'. כשצילמתי את 'בר-מצווה' לא חשפתי אתרי נופש,
פרגנתי לצד האנושי בעיר".
כמו בדרום, גם בצפון אין תשתית מקצועית. לא מאפר טוב, אפילו לא מלבישה טובה.
וקסמן, בניגוד לריקליס, גם לא מאמין שאלה יצמחו מהמכללות הפריפריאליות. רובן
מיותרות, לטעמו, מספקות בעיקר פרנסה למורים ולא מוציאות אנשי מקצוע טובים.
הוא נעזר בתלמידי מכללת תל-חי, "אבל מה הם יודעים, הם באים אליי לראות איך
עושים סרט".
ריקליס חזר כעבור שנה לפסטיבל חיפה עם המוצר המוגמר של "צומת וולקן". בחיפה
אהבו את סיפורם המצולם, והסרט קיבל פרס נוסף, 100 אלף שקל.
בסבב טלפונים שנועד לגלות מהו הגובה המדויק של התמריץ השנה, אמרו לי שלא בטוח
בכלל שיחלקו אותו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
