בלי זכות

המדינה כבר לא זקוקה לקרקע, והחקלאים כבר זכו להסדרי חובות - אבל הם עדיין רוצים את כל הקופה

המו"מ בין מדינת ישראל לבין החקלאים, מתאפיין בכך שככל שהוועדות המקצועיות מפחיתות בהמלצותיהן את שיעור הפיצוי שראוי לתת לחקלאים, בעת שינוי ייעוד של קרקע חקלאית, כך הולכת וגוברת דרישת האחרונים.

אריאל שרון התחיל את תהליך ההפשרה, עם ההחלטה המדהימה ערב בחירות 92' (שמספרה 533), לתת לחקלאים 50% מהשווי לאחר שינוי ייעוד לצורך בנייה רוויה למגורים, וזאת בנימוק שמדובר בשעת חירום - אצל שרון תמיד יש אירוע חירום - וצריך להכין מהר קרקע זמינה לגל העלייה. עד שהצליחו להפשיר משהו בגלגלי ועדות התכנון, התברר שהנימוק התייתר, ומה שנותר זו ההטבה נטו.

זה נמשך עם תוכניות ההרחבה, שם הנימוק הראשון היה לעזור לילדים להסתדר על חצי דונם בחצי חינם (החלטה 612), אבל העניין התגלגל למסחרה אחת גדולה במגרשים (החלטה 737). ואם לא די בשני אלה, ניתנה אפשרות ליזמות בנדל"ן מניב, יזמות עצמית כמובן, אבל מכיוון שהיה קשה להרים פרוייקטים לבד, שיפצו את ההחלטה (717) כך, שניתן להקים שותפות עם יזם פרטי.

ככל שהוועדות המקצועיות מקצצות בשיעור הפיצוי - למשל בבנייה רוויה למגורים במרכז הארץ, שם החלטת שרון ל-50% קוזזה על ידי ועדת פוגל ל-27%, ועדת רונן הציעה לרדת ל-20%-15% ואילו ועדת מילגרום מציעה לרדת ל-10% - החקלאים מציגים עמדה, לפיה הם כביכול בעלי חוב מול הציבור.

לגישתם, האדמות שנמסרו להם בתנאי חינם כאמצעי ייצור לצורך עיבוד חקלאי (600 שקל לשנה לנחלה), הם בטחונות כנגד החוב הזה - ועכשיו הם דורשים לממש את החוב ולקבל את האדמות. הצעת חוק עיגון הזכויות שלהם, היא חזרה למתכונת הכספית של ההחלטה הראשונה של שרון.

צריך לומר לחקלאים, שבמאזן ההיסטורי בינם לבין הציבור, אין להם שום יתרת זכות. על תפקידם החשוב בהיאחזות בקרקע ובעיצוב גבולות המדינה, הם קיבלו תמורה מיידית לא רק בדרך של הכרה חברתית וסטטוס, אלא גם בכוח פוליטי עצום, יחסית למשקלם באוכלוסיה.

הם נהנו ממערכת של הגנות ואשראי מסובסד עד תחילת שנות ה-80'. הציבור הלך איתם בצייתנות להרפתקה הקרויה כלכלה עתירת חקלאות, במדינה על סף מדבר, עם מחירי מים מסובסדים - והציבור משלם היום במצב האקוויפרים.

אם לא די בכך שהחשבון בין החקלאים לעם ישראל היה מאוזן כבר בזמן אמת, כאשר התחולל המשבר בסקטור החקלאי נחלץ הציבור לסייע לחקלאים באופן מסיבי בהסדרים מיוחדים, והמספרים מדברים בעד עצמם. סך כל חובות הקיבוצים הוא 17 מיליארד שקל. להלן תמצית הסדרי חובות הקיבוצים: * מחיקה ישירה בתקציב המדינה של חובות, בגובה 5 מיליארד שקל.

* מחיקת חובות בבנקים בגובה של 8 מיליארד שקל, מחיקה שהיתה - ועדיין - בעלת משמעות בהערכת השווי של הבנקים.

* הקיבוצים אמורים להחזיר חובות בגובה 4 מיליארד שקל, כלומר פחות מרבע מהחוב, והיום מדברים על הסדר משלים חדש שעדיין לא התגבש.

* סך כל חובות המושבים הוא כ-10 מיליארד שקל.

* על פי סמכויות המשקמים, הפועלים במושבים שהצטרפו להסדר על פי חוק גל, נמחקים חובות של לפחות 4 מיליארד שקל, ויתרת החוב נפרסת לטווח ארוך בריבית מסובסדת של 5%.

* החקלאים אמורים גם להעביר למדינה 25% ממניות תנובה, אבל כמו שהדברים נראים היום, באוצר כבר אין מי שזוכר את ההתחייבות הזו, ששוויה מוערך ב-2-1.5 מיליארד שקל.