החלל בידינו

ב-5 בדצמבר 2000, המריאה מבסיס החלל הרוסי "סיבודני" בסיביר רקטה מטיפוס "סטראט 1". הרקטה, למעשה טיל בליסטי בין-יבשתי, שהוסב למטרות אזרחיות, נשאה עמה לחלל את הנציג הראשון של ישראל בענף צילומי הלוויין האזרחיים - הלווין EROS A1. וכך הפכה ישראל למדינה השלישית בסך הכל - אחרי ארה"ב ורוסיה - שהצטרפה לענף הקטן והיוקרתי הזה.

סיפורו של הלוויין, ושל חברת אימאג'-סאט, שהוקמה כדי להפעיל ולשווק אותו באופן מסחרי, הוא סיפור קלאסי של "חוצפה ישראלית". עד לפני פחות מ-10 שנים, נחשב תחום הצילום מהחלל לשטח צבאי סגור. לווייני צילום תוכננו, שוגרו והופעלו על ידי זרועות הביון האזרחי והצבאי של מספר מצומצם של מעצמות, ונחשבו מחוץ לתחום לגורמים אזרחיים.

דעיכת המלחמה הקרה פתחה את השוק הזה, תיאורטית, גם בפני גורמים פרטיים בזכות ההיצע הזול והנרחב, יחסית, של אמצעי שיגור אזרחיים לחלל. בפועל, נותרו ספי הכניסה לענף גבוהים מאוד. הטכנולוגיה והידע הדרושים לייצור לווייני צילום, ובעיקר לייצור המצלמות שבתוכם, נותרו בידי מספר מצומצם של חברות בעולם והרמת פרויקט בגודל כזה דרשה הרבה תעוזה וראות לטווח ארוך.

הראשונים שהחלו לספק תמונות לוויין מסחריות על פי הזמנה, אם כי באיכות נמוכה יחסית, היו הרוסים, שהסתמכו לשם כך על טכנולוגיה צבאית למהדרין. הבאים בתור היו האמריקאים, ששיגרו ב-1999, לאחר חבלי לידה קשים, את לוויין התצלום המסחרי איקונוס. הלוויין האמריקאי פותח על ידי ענקית התעופה והחלל לוקהיד מרטין והוא צויד במצלמה שפותחה על פי הזמנה מיוחדת ועתירת מיליונים בחברת קודאק. מדינות אחרות, ובהם "מעצמות חלל" כמו צרפת, תכננו גם הן פרויקטים דומים, אך רק לטווח ארוך.

לפיכך כניסתה של חברת אימג'-סאט הישראלית לתחרות בשנה שעברה, הפתיעה, בלשון המעטה, רבים בתעשיית החלל העולמית. אימאג'-סאט הוקמה ב-1997 בבעלות משותפת של התעשייה האווירית (כ-30%) חברת אל-אופ (9%), חברת קור טכנולוגיות תוכנה האמריקנית ומשקיעים/שותפים פרטיים.

במהלך השנים הורחבה הבעלות והיא כוללת היום בין השאר את קבוצת פגאסוס קפיטל, שסייעה בגיוס כ-90 מיליון דולר למיזם, וחברות נוספות שמחזיקות ביחד כ-60% ממניות החברה.

החברה הוקמה במטרה לנצל את יכולות החלל של התעשייה האווירית וחברת אל-אופ, שכבר הוכ-חו בפרויקט הלווין הצבאי "אופק". אבל, החברה הוקמה מלכתחילה כחברה בין-לאומית, שאינה מדגישה בהכרח את זיקתה הישראלית, אם עובדה זו ברורה לכלובהנהלתה רשומים נציגים בכירים של החברות המקימות.

החברה, בכל אופן, רשומה באנטילים ההולנדיים, והמטה הרשמי שלה שוכן בקפריסין.

הלווין הישראלי: קווים לדמותו הלוויין EROS-A1 (ששמו נגזר מראשי תיבות של "מערכת תצפית מרחוק על כדור הארץ"), והמצלמה שבתוכו, מהווים אות ומופת ליכולת המחקר והפיתוח של התעשייה הישראלית. ייחודו הבולט של הלוויין הישראלי הוא במימדיו הפיזיים הקטנים. עד לאחרונה, נחשבו לווייני הצילום בתור "חזירי חלל". לווייני הצילום הצבאיים מהדור הקודם, למשל, תפסו נפח של טנדר מגודל וחלקם אף שקלו יותר מטון. רק המצלמות שבתוכן שקלו כ-100 קילוגרם. אפילו לוויין הצילום האמריקאי המודרני איקונוס שוקל כמעט 750 קילוגרם.

הלוויין הישראלי, שפותח ויוצר על ידי מפעל "מבט" של התעשייה האווירית, שוקל פחות מ-250 קילוגרם. מימדיו הזעירים ומשקלו הצנוע מאפשרים, בין השאר, לשגר אותו לחלל על גבי פלטפורמות ניידות וזולות יחסית, בהשוואה לרקטות הענק, שנדרשו בעבר כדי להעלות לחלל את המפלצות הצבאיות. עלות הלוויין, כולל עלות השיגור והביטוח, נאמדת בכ-100 מיליון דולר בלבד - תג מחיר נמוך בעשרות אחוזים, על פי הערכות מקצועיות, מהעלויות של האמריקאים.

לב ליבו של הלוויין הוא מצלמה דיגיטלית ייחודית, שפותחה ומיוצרת, כאמור, על ידי אל-אופ. המצלמה הקומפקטית שוקלת קילוגרמים ספורים ומצוידת בחיישן CCD, שפועל בעיקרון דומה לזה של מצלמות דיגיטליות אזרחיות. המצלמה מסוגלת לצלם תמונות ברזולוציה של 1.8 מטר, ממסלול בגובה 480 קילומטר. פירוש הדבר, שניתן להבחין בתמונות המצולמות בעצמים, שגודלם 1.8 מטר ומעלה. את הרזולוציה ניתן לשפר, בעזרת טכניקות צילום מיוחדות, לרזולוציה של עד 1 מטר. כל תצלום טיפוסי קולט "רצועת שטח" שרוחבה כ-12.5 קילומטרים.

הלוויין הישראלי הוא לא רק קטן אלא גם זריז. בעזרת מערכת שליטה ובקרה מרחוק, ניתן להורות ללוויין לבצע תפנית של עד 45 מעלות, כדי לצלם אזורים שונים במעבר אחד. הלוויין משלים הקפה אחת של כדור הארץ כל 90 שניות ומסוגל לבצע "ביקור חוזר" של אותו איזור פעם ב-1.8 ימים לערך. כאשר תושלם, על פי התוכניות, פרישתם של שישה לוויינים במערך מורכב, עד שנת 2005, ניתן יהיה לצלם את אותו איזור לפחות פעם אחת ביום. פירוש הדבר שניתן יהיה לעקוב, כמעט בזמן אמת, אחרי שינויים שמתרחשים באיזור מוגדר.

זה המקום להזכיר, שתמונות חלל ברזולוציה כזו נחשבו בעבר הלא רחוק לחומר מודיעיני צבאי, שהנגישות אליו מצריכה סיווג בטחוני גבוה. גם היום הפער בין התוצר האזרחי לתוצר הצבאי אינו גדול במיוחד, אם כי הנתונים המדויקים מהווים סוד צבאי שמור. על פי הערכות בעיתונות המקצועית, הרזולוציה הטובה ביותר אליה מגיעים היום לווייני הריגול האמריקאיים המעודכנים מדגם "קריסטל משופר", למשל, היא כ-10 סנטימטרים. התמונות שמצלם EROS משודרות לקרקע בצורת קבצי נתונים דיגיטליים, בקצב של כ-70 מגה-ביט לשניה, ונקלטים על ידי רשת, שכוללת כיום 16 תחנות קליטה קרקעיות, שפרושות בכל היבשות.

הסחר האלקטרוני לשירות הלוויין התמונות הרשמיות הראשונות, ששחררה אימאג'-סאט בחודשים האחרונים, מצביעות על הפוטנציאל המסחרי האדיר שטמון בצילומי לוויין מסחריים. התמונות מראות, בין השאר קטעים מהעיר סיאול, גשר בצרפת, קטע מאיזור איזמיר בטורקיה, את מגדל אייפל בפריז ועוד. ניתן להבחין בהן באופן חד וברור במבנים בודדים, ספינות, כבישים, דרכים ואפילו כלי רכב בתנועה. גם חברת "ספייס אימאג'ינג" המתחרה - המפעילה את הלוויין איקונוס, שחררה באחרונה גימיקים מושכי קהל, כמו למשל תמונות של אתר ההסרטה "הסודי" של הסדרה "הישרדות" באפריקה, בו ניתן להבחין בבירור באוהלים ובכלי רכב בודדים.

תצלומים באיכות כזו יכולים להירתם למגוון רחב של יישומים. אחת הדוגמאות, בה מרבים להשתמש, היא של חברת תקשורת, שמעוניינת לגשת למכרז להקמת תשתית סלולארית במדינה זרה. יש היום לא מעט מדינות בעולם השלישי, ש"מדלגות" על שלב התקשורת הקרקעית ועוברות ישר, מטעמי נוחות ותקציב, לפרישת תקשורת אלחוטית. חברה שמתכוננת למכרז יכולה, בעזרת צילומי לוויין, לזהות אתרי יעד לפרישת מערך אנטנות ותחנות ממסר קרקעיות, לזהות אפשרויות נגישות לכל אחת מהנקודות ולהעריך באופן כללי את עלויות הפרישה הפיזית.

את כל זה ניתן לבצע ללא צורך בשיתוף פעולה של גורמים ממשלתיים או פרטיים באותה מדינה. באותה דרך ניתן לתכנן גם פרישה של רשתות חשמל וביוב, הנחת קווים אופטיים וכדומה. שימושים נוספים כוללים תכנון אורבני, בקרה מדויקת של אזורי אסון לצורך תכנון שיקום והערכת ביטוח, תכנון מדויק של אזורי ייעור וזריעה/קצירה של יבולים חקלאיים, תכנון שדות תעופה, מעקב אחרי שחיקת קרקע ואזורי זיהום ומה לא.

ברור, ש"מוצר" ייחודי וחדש כמו תמונות לוויין מסחריות, שפונה לשוק העולמי הרחב, זקוק למערכת הפצה ייחודית לא פחות. הפיתרון המעניין, שנבחר לצורך זה, הוא הקמת מערכת סחר והפצה אלקטרונית המכונה אימאג'נט.

בצורה הפשוטה ביותר, מאפשרת המערכת ללקוחות לעיין ב"קטלוג" תמונות ולבצע רכישות מקוונות, ממש כמו כל אתר סחר מקובל באינטרנט. הקטלוג, שמתרחב בהדרגה, מכיל מאגר של תמונות, שעשויות להיות בעלות עניין ללקוחות שונים, שאינם זקוקים לתוצר מעודכן בזמן אמת - כמו למשל חברות מיפוי וגורמי מחקר, מחפשי מחצבים ועוד.

במישור השני משמשת הרשת גם כערוץ מיידי להעברת "התוצרת" עצמה - קבצי התמונות, שנשלחים לאחר ביצוע העסקה בדואר אלקטרוני למחשב הלקוח, בכל מקום בעולם. בנוסף, יכולים לקוחות, שרוכשים את הזכויות לכך, להגדיר את מטרות האיסוף של הלווין ואת סדרי עדיפויות הצילום, ולשלוח את ההזמנה דרך הרשת לתחנת הבקרה המרכזית שמעבירה פקודות ללוויין.

אגב, סדרי הגודל של מחירי התצלומים, שמוצעים היום לשוק הפרטי, זמינים באופן מפתיע. הם מתחילים ב-10 עד 20 דולר לכל קילומטר רבוע מצולם ומגיעים ל-1,500 דולר ל"רצועה" ברוחב 12.5 על 12.5 קילומטר, שכבר צולמה. הזמנה לצילום של איזור ספציפי, ללא דחיפות מיוחדת, עולה כ-200 דולר, ואילו לקוחות, שמעוניינים להזמין תצלום של איזור מסוים בעדיפות גבוהה, כלומר בהזדמנות הקרובה ביותר האפשרית בה הלוויין מכסה את אותה נקודה, ישלמו כ-1,500 דולר. מחירים כאלה מכניסים את התמונות אפילו לטווח האפשרויות של לקוחות פרטיים קטנים, קבלנים וכדומה.

הכסף הגדול: השוק הממשלתי בשוק האזרחי טמון פוטנציאל מכובד, אבל אפשר בהחלט להניח שהכסף הגדול - לפחות בטווח הקצר - נמצא בתחום יישומי מודיעין וביטחון לאומי עבור השוק הממשלתי.

מנקודת מבטן של החברות המשווקות את תמונות הלוויין, יש ללקוח ממשלתי יתרונות גדולים על פני לקוח פרטי. בתור התחלה, את הממשלות, בעיקר ממדינות קטנות בעולם השלישי, אין צורך ללמד או לשכנע ביחס לחשיבות וליתרונות, שטמונים בצילום איכותי מהחלל. עשרות מדינות בעולם שואפות להשיג טכנולוגיה כזו במשך שנים, אבל המונופול של המעצמות הגדולות הותיר אותן, עד לאחרונה, מחוץ לתמונה - תרתי משמע - ואילץ אותן להסתמך על טוב ליבם של ארגוני ביון ידידותיים.

בעידן המסחרי הכל הוא רק עניין של כסף. בשיטת "השותף המפעיל" (SOP), שמציעות חברות הלוויין לגופים ממשלתיים, ניתן לרכוש ולהפעיל תחנות קליטה עצמאיות שלמות, שקולטות, מאחסנות ומגדירות מטרות ללוויין, בחשאיות מוחלטת וללא התערבות צד שלישי.

עסקאות כאלה, המכונות "TurnKey Operation" מאפשרות, למשל, להפיק תצלומים איכותיים של מדינות שכנות או יריבות. התצלומים יכולים לשמש לצרכים אסטרטגיים, כמו לימוד תשתיות, בסיסי צבא ומתקנים רגישים, תכנון נתיבי פריצה וכדומה. בנוסף, התצלומים יכולים לשמש לצרכים טקטיים, כמו התרעות בזמן אמת והכנות לפעולה יבשתית. רצף של תצלומי לוויין, שצולמו מעל אותה נקודה יום אחר יום (או פחות מזה בעתיד) יכול להצביע על שינויים שחלו בשטח, כמו תזוזת כוחות, יציאה ממחנות ועוד.

למותר לציין, ששימוש בתצלומים כאלה יכול לחסוך לאותה מדינה את הסיכון הכרוך בשיגור טיסות צילום וריגול מאוישות וארוכות טווח מעל שטח האויב. בשנה שעברה, למשל, פורסם כי במהלך המתיחות בין סין לטאיוון, רכשה ממשלת טאיוון "זמן כיסוי" רצוף של הלוויין איקונוס, שסיפק לה תצלומים על בסיסי הצבא הסיניים הגדולים הקרובים לשטחה. מחירן של "חבילות" כאלה מוערך במיליוני דולרים.

פוטנציאל מסחרי נוסף טמון בלקוחות ממשלתיים, שיש להם מה להסתיר ומוכנים להשקיע כסף כדי למנוע מגורמים אחרים לצלם את שטחם. במקרה כזה יכול הלקוח לרכוש "זכויות צילום בלעדיות" על אזור מסוים וממוקד, על פי הגדרתו. כל התצלומים שצילם הלוויין מעל אותו אזור מגיעים אליו בלבד.

זוהי גישה מסחרית מעניינת מאוד, שראויה לכינוי "פרוטקשן אסטרטגי". על פי פרסומים בעיתונות המקצועית רכשה מדינת ישראל, למשל, את זכויות הצילום הבלעדיות של הלווין EROS ברדיוס של כ-2000 קילומטר מעל שטחה. הבעיה היא שהאפקטיביות של הגישה הזו מוגבלת לטווח הקצר. כאשר יתמודדו על השוק הזה שלל מתחרים, שיציעו כיסוי גלובלי באיכות גבוהה, ברור שיהיה קשה מאוד לשלם "דמי חסות" לכולם.

דוגמא למצב כזה ניתן היה לראות בשנה שעברה, כאשר פורסמו באינטרנט תמונות מפורטות של הקריה למחקר גרעיני בדימונה, שצולמו על ידי הלוויין איקונוס. איכות התמונה אמנם "קוצצה" לרזולציה של שני מטר, כנראה בהוראת הממשל האמריקאי, אך היה זה בהחלט רמז לבאות.

"אזור 51" יוצא לאור קשה לראות גם היכן עובר בדיוק הגבול בין השימושים הצבאיים/מודיעיניים של תמונות הלוויין לבין השימושים האזרחיים. ניקח, למשל, דוגמא לא תיאורטית של רשת טלוויזיה או של סוכנות חדשות, שמעוניינת להשיג תצלומים בלעדיים מעודכנים של איזור קרבות, מתקן שהופצץ או שטח צבאי סגור. בעבר, שוחררו תמונות כאלה למדיה רק דרך "פילטר" עבה של צנזורה צבאית ואינטרסים פוליטיים. היום, כדי להשיג תמונות בלעדיות, באיכות סבירה, צריכה הרשת רק לשלם כמה אלפי דולרים - שבריר מהעלות של שליחת צוות צילום למקום.

מקרה נוסף הוא של סופר או הוצאה לאור, שמעוניינים לבצע תחקיר יסודי לפני פרסום ספר או סרט, שעוסקים בענייני ביטחון לאומי או אפילו מדע בדיוני. במקרה כזה, אם לצטט את אחת הסיסמאות בה משתמשת אימאג'-סאט עצמה, "תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים".

תצלומי הלוויין המסחריים יכולים להעניק לציבור נגישות לחומר, שמוגן בדרך כלל במעטה כבד של חשאיות, וכאן טמון הרבה כסף ליזמים זריזים. אחת הדוגמאות הקלאסיות היא המקרה של "אזור 51" המפורסם בנוואדה, שמשמש לניסויים צבאיים מסווגים. מסך החשאיות הממשלתי הכבד, בו עטפה ממשלת ארה"ב את האזור הזה במשך עשרות שנים, הפך אותו לסמל תרבות אופנתי. הוא מרכז היום את תשומת לבם של מיליוני חובבי עב"מים ושאר ושוחרי תיאוריות קונספירציה, והופקו סביבו עשרות ותוכניות טלוויזיה דוקומנטריות.

עד לשנה שעברה, התצלומים היחידים של "אזור 51" היו תצלומי חובבים, שצולמו ממרחק רב. אבל, לפני כשלוש שנים, כנראה כחלק מגימיק מסחרי, שחררה חברת תצלומי הלוויין הרוסית צילומים ראשונים, ברזולוציה של כשני מטרים, של האיזור האסור. את התמונות הללו ניתן למצוא היום בשלל אתרי אינטרנט והן משמשות בסיס למחקרים מעמיקים.

הממשל האמריקאי, שנחשב היום למפעיל הגדול ביותר של לווייני צילום צבאיים בעולם, אינו רווה נחת מהתופעה החדשה - בלשון המעטה. מסיבה זו סובלות חברות אמריקאיות, שמעוניינות לעסוק בתחום צילומי הלוויין המסחריים, ממגבלות עסקיות. הן זקוקות, למשל, לרשיון הפעלה מהרשות האמריקאית האזרחית לפיקוח על האוקיינוסים והחלל (NOAA), שפועלת בשיתוף פעולה עם משרד ההגנה האמריקאי.

רשמית, לא קיים מידע רב על ההגבלות, שמטיל הממשל האמריקני על ספקי הלוויין המסחריים במסגרת המדיניות המכונה "בקרת צמצם". ידוע, למשל, שיש לו זכות תיאורטית להטיל איפול על חלק מתמונות של הלוויין איקונוס. ידוע גם כי ב-1997 החליט הסנט האמריקאי למנוע פרסום של תמונות לוויין, שמצולמות מעל שטח ישראל במועדים מסוימים. ולבסוף, ידוע כי הוטלו מגבלות במסגרת הענקת הרשיונות לשני לווייני צילום מסחריים חדשים מהדור הבא, שישוגרו ב-2004. הלוויינים הללו, שיציעו רזולוציה של כחצי מטר בלבד, לא יורשו להעביר ללקוחות תמונות בזמן אמת אלא רק לאחר "עיכוב מנהלי" של 24 שעות.

גם במקרה הזה, אפקטיביות המגבלות היא קצרת טווח, ובשוק בו מתמודדים מתחרים ממדינות שונות, ברור שלמדיניות "בקרת הצמצם" לא יהיו שיניים. מנגד, עובדה זו עדיין לא פותרת את הבעיות הפוליטיות והמוסריות, שיעמדו בפני החברות המסחריות עצמן. האם תוכל חברה אמריקאית להרשות לעצמה לספק ללקוחות עיראקים תמונות של הכוחות האמריקאיים בכוויית? האם תוכל חברה בעלת אוריינטציה ישראלית לספק לצד שלישי תמונות, שעלולות לפגוע באינטרסים טקטיים ו/או אסטרטגיים של ישראל או של מדינות ידידותיות לה? חומר למחשבה.