סרט, מלחמה, סרט, מלחמה

הבמאי הלוחמני דורון צברי יכול להתרווח בהנאה בימים אלה: היוזמה הדמיונית להעברת 100 מיליון שקל לקולנוע עברה, הוא הצליח להביא להתפטרותו של אורי פורת ודאג לחתימת כמה הסכמים לשיפור תנאי הבמאים והכותבים, כך שאולי בעתיד נראה תסריטאים עם מכונית. מי שנראה בתחילה דון קישוט עם מצלמה מתגלה ככל שעובר הזמן כמהפכן שאינו מפסיד קרבות. המאבק הבא: יישום מלא של דו"ח צוקרמן ושינוי חוק רשות השידור. ראו הוזהרתם

"כל מהפכה מתחילה בזה ששולחים את המלך הביתה במקרה הטוב או עורפים לו את הראש במקרה השכיח יותר", מסביר דורון צברי, ומבהיר אגב כך שמנכ"ל רשות השידור לשעבר יצא די בזול ממלחמתו הממושכת במליאה. בסך הכול הוא זה שפיטר את עצמו, ובמקום לאבד את ראשו הסתכמה פגיעתו באירוע לב, שהוא כבר מתאושש ממנו. לצברי, שמכנה את הבניין ברוממה "הבסטיליה" וכתב על פורת שהוא "ממש מרי אנטואנט וניקולאי צ'אושסקו שהתגלמו באדם אחד", יש יותר מחיבה לז'רגון של מהפכני 1789; יש לו, וליתר דיוק לפורום איגודי היוצרים בקולנוע ובטלוויזה שבו הוא חבר, תפיסת עולם חברתית ברורה ותוכנית יישומית לשיפוץ מפת התקשורת הישראלית. יעדם הסופי הוא להביא לחקיקת חוק שידור ציבורי מעודכן שיהפוך את הבסטיליה הירושלמית מדינוזאור גוסס לחממה מדושנת. מקום שבו חברי הפורום, ויוצרים בכלל, יוכלו לתפקד ולהתפרנס בכבוד ממשלח ידם. ההפך הגמור מהמציאות כיום.

תאורנים ששואלים מתי הארוחה צברי: "לכל אחד יש סיפורי הערוץ הראשון שלו. בוא אני אספר לך את אחד הסיפורים שלי. עשיתי שלוש שנים כתבות כפרילנסר ל'יומן' בתקופה של ישראל סגל, וראיתי איך העסק שם עובד מבפנים. תנאי עבודה אין בכלל: למשל בעריכה. לא עורכים בשיטת אוויד אלא בקאט טו קאט. לא משנה שכל העולם עובד באוויד, הם בקאט טו קאט המיושנת. למה? כי לא הוחלט אם האוויד שייך לוועד הטכנאים או לוועד העיתונאים, אז יש להם שני אווידים שהם קנו והם החביאו אותם במלון הנביאים ואסור לדבר על זה כדי שוועד הטכנאים לא יגלה שיש אותם, ואם אתה רוצה לעבוד עליהם צריך לעלות לירושלים, וזה מכשיר בסיסי. כסף על תחקירים שאתה עושה אתה לא מקבל, ובשבילי תחקיר זה המפתח, אני חייב ללמוד את האנשים לפני שאני מצלם אותם.

שריינתי ימי צילומים ועריכה שבועיים מראש, ואז יום לפני הצילומים ביטלו לי את הכתבה כי הליין אפ השתנה - גם שם לא קיבלתי כסף על הזמן שהשקעתי. יותר גרוע, הסכם השכר היה נורא כי איגוד הבמאים של אז היה ממש פיקציה.

"וגם כשכן עבדתי אז יצאתי לצילומים עם תאורן, שריד מעידן הפילם, שרוב הזמן ישב באוטו ושאל מתי הארוחה. למה? כי זה הסכמי העבודה. בקיצור, הדבר האחרון שמעניין אותם זה לעשות עבודה טובה.

"עכשיו, אני כבר הייתי כתב מוערך. זה היה אחרי 'בית שאן, סרט מלחמה', ואחרי ש'החבר של שולי' זכה באוסקר. אמרתי לעצמי, או.קיי, אני זכיתי בשני אוסקרים שנתיים ברציפות, אני במאי טוב יותר מהבמאי הממוצע ברשות השידור, ואני עובד בתת תנאים. אני רוצה העלאת שכר. ביקשתי העלאת שכר של 200 דולר לכתבה. זה לא ייאמן מה שעברתי. ישראל סגל התחיל להגיד:

'לא, אל תבקש, אין כסף, אין, זהו'. אמרתי לו: 'שמע, אני הולך לתחקירים ואתם לא משלמים לי, אין תנאי עבודה'. כלום. הלכתי לרפיק חלבי, שהיה מנהל הטלוויזיה, וביקשתי ממנו. הוא אמר לי, אין העלאת שכר. כתבתי מכתבים מנומקים למה אני צריך לקבל את זה. שום דבר.

"בסוף הגעתי לאורי פורת. כאילו הוא ביקש לראות אותי, ביקש להיפגש איתי. זה היה לפני ארבע שנים בערך. אני יושב מולו, מנכ"ל רשות השידור, ומסביר לו למה אני צריך לקבל עוד 200 דולר לכתבה. אני יושב מולו והוא לוחש, אני לא שומע מה הוא אומר, רק אחרי זה קלטתי שיש לו את הקטע הזה של לדבר בשקט. ואני מרגיש כאילו הוא אריה כזה שמשתעשע בי..."

- אריה?

"כאילו הוא בודק איזו מין חיה אני, ואני אומר לו: 'שמע, אני רוצה לעבוד ב'יומן', חשוב לי להגיד דברים, אני לוקח את זה ברצינות', והוא אומר לי: 'טוב, ניתן לך תשובה'. נתנו לי תשובה שלילית. ואז אתה קולט שאין בכלל עם מי לדבר. אני רץ יותר מהר מאחרים בדור שלי, אבל אין שום תגמול, אין שום משמעות להצלחה. יש לך תקרה 30 ס"מ מעל הראש ולא נותנים לך להרים את הראש.

"כשבאתי לדבר איתו אז הוא לא ראה אותי בכלל. וזה גם היחס שקיבלנו ממנו במאבק, הוא לא ספר אותנו. כשחסמנו להם את התקציב הקודם בוועדת הכספים הם לא הבינו מה אנחנו רוצים מהם. כל הזמן הזה בכנסת, במלחמות העולם שעשינו, הוא לא ראה אותנו. הוא לא הבין שהכללים השתנו. ממש היבריס. פורת לא ייחס לנו שום חשיבות. הוא ממש גיבור טרגי, ומהבחינה הזאת הוא גם מרתק אותי. הוא הרי דמות הוליוודית ממש".

כמה, לעזאזל, עולה "דוקומדיה"?

דמות הוליוודית בסרט ישראלי. פורת מככב בסרט תעודה שצברי מכין בימים אלה על המאבק של חברי פורום היוצרים בהנהלת רשות השידור. עדיין לא ברור היכן, אם בכלל, ישודר הסרט. דומה שזה תלוי גם בתוצאות עלילתו. הצעד הראשון במסע אלף המילין לשחרור רשות השידור נפסע כשההתמרמרות בקרב היוצרים על דלות ההפקה המקורית בערוץ 1 הצליחה להוציא אותם מאדישותם. צברי, ואיתו אורי ענבר, יו"ר איגוד הבמאים, אבי שמש, יו"ר איגוד התסריטאים, ושאר הפעילים בפורום, ניסו להבין מדוע בעצם עם תקציב של כמעט מיליארד שקל בשנה אין לרשות השידור כסף לקנות סרטי איכות מקוריים. מדוע, לדוגמה, נקנה בשנת 99' רק סרט דוקומנטרי אחד להקרנה, וגם זה ב-20 אלף שקל. לשם כך לקחו לידיהם את 13 הדו"חות שנכתבו עד היום על תפקודה של הרשות. שמות יפים יש לדו"חות: גרניט, ורדי, לבני, צוקרמן. הם החלו להתעמק גם בתקציב השנתי של רשות השידור, וככל שנכנסו לתוכו התבררו להם ממדיו של האבסורד שבו פועלת המערכת.

הם גילו, כמובן, עשרות עובדות מדהימות. הנה כמה מהן: רשות השידור משלמת מכספי האגרה ריבית חודשית של כמעט מיליון שקלים על הלוואות בסך 110 מיליון שקלים שנועדו לממן את פרויקט שערי צדק, קריית רשות השידור החדשה שכבר שמונה שנים מתעקשת שלא להתממש; רשות השידור משלמת לכ-140 עובדים יותר מ-30 אלף שקל בחודש, וזה בלי לספור כ-100 בכירים שמועסקים בחוזים אישיים; רשות השידור הוציאה בשנת 2000 כ-10 מיליון שקל על מוניות והוצאות הובלה, לא כולל הוצאות רכב של עובדים; רשות השידור מעסיקה כ-2,000 עובדים קבועים ויותר מ-1,000 עובדים לא קבועים לעומת שלוש זכייניות ערוץ 2 ביחד, שמעסיקות 250 עובדים קבועים; רשות השידור הזמינה בשנת 2000 הפקות מקוריות בסכום כולל של 6,321,500 שקל, כאשר כל אחד מהזכיינים בערוץ 2 מחויב להוציא 117 מיליון שקל בשנה על הפקות מקור; 35 מיליון שקל מהתקציב השנתי של רשות השידור נופל תחת הכותרת "זכויות אחרות" (להבדיל מ"זכויות יוצרים"), אבל איש אינו יודע מה כוללות זכויות אלו ולאן הכסף הולך. אף אחד גם לא ידע להסביר להם כמה עולה הפקה של מהדורת "מבט", או "דוקומדיה"

לצורך העניין.

מזועזעים, אך לא מנוענעים, הבינו החברים כי הבראת השידור הציבורי היא "יעד לאומי", אם לצטט אחת מססמאותיהם המחורזות, וניגשו לעבודה. ראשית כול פנו לבג"ץ בבקשה שיפזר את מליאת רשות השידור מכיוון שזו נתמנתה ללא התייעצות עם היוצרים כקבוע בחוק. בג"ץ אישר. המליאה שקמה תחתיה, בראשותו של נחמן שי, הייתה שונה באופייה וגם היא, כמו הפורום, רצתה לרפא את רשות השידור. חברי הפורום הפציצו את חברי המליאה החדשה בעובדות מדהימות על התנהלותה הכספית של הרשות, ובעיקר הזכירו לחברי המליאה שבכוחם לשנות את המצב.

צברי: "פתאום קלטנו שהתקציב של רשות השידור הוא תקציב בעייתי מאוד. וזה תקציב של כמעט מליארד שקל שעובר אוטומטית בלי שאף אחד מבין מה כתוב בו. וכשאתה מבין מה כתוב בו נעשה לך חושך בעיניים כי אתה מבין כמה העסק רקוב. כדי שהתקציב יעבור הם התחייבו להשקיע בהפקת מקור. נתנו התחייבות כתובה והפרו אותה בטענה שאין להם כסף, אבל אז התגלה שיש להם עודפים של 90 מיליון שקל שהלכו למקומות אחרים. שם תפסנו אותם. באנו לחברי ועדת הכספים ואמרנו להם: 'הם עובדים עליכם'".

בעקבות העודפים המפתיעים בתקציב ביקשה מליאת ראשות השידור למנות רו"ח חיצוני שיבדוק את תקינות ההתנהלות הכספית. פורת סירב, ובסופו של דבר תבע את המליאה, שמפקחת עליו. הייתה זו תחילת הסוף מבחינתו.

חוות השקמים? עישנתי פה פעם שאכטה בבוקר יום שבת של פרשת שופטים יושב צברי על האספלט מול רחבת הסינמטק התל אביבי. בריסטולים לבנים תחתיו ולורדים בידיו, הוא מכין שלטי הפגנה. את הססמאות רשם מראש בדפי פנקסו הצהוב: "קול ישראל, קול השלטון", "ערוץ 1 - תרבות 0" וכדומה. הוא מחכה לפעילים שיבואו איתו להפגין נגד המינוי הפוליטי שהסתמן אז של ניר חפץ למנכ"לות רשות השידור מול ביתו של ראש הממשלה אריאל שרון בחוות השקמים, ובמקביל מלקק קרטיב לימון. מול תריסר חברי פורום שניאותו להשכים קום משנת השבת, ומול מצלמה דיגיטלית המתעדת את המאבק מתחילתו, משמיע דורון לפני היציאה לדרך נאום קצר בדבר חשיבותה של ההפגנה וחשיבות המאבק למען שידור ציבורי טוב יותר.

הפעם הראשונה שבה נתקל בחוות השקמים זכורה לו היטב. היה זה כשסיים להעביר שיעור בקולנוע לתלמידי מכללת ספיר שבשדרות וביקש למצוא מקום רגוע שבו יוכל לעשן שאכטה.

כשהשיירה הקטנה של פעילי הפורום מחנה את כלי רכבה מול שער חוות השקמים מתברר שזהו אכן מקום רגוע מאוד ("5,000 דונם ששרון קיבל מתנה מהמדינה", מזכיר דורון תוך כדי נהיגה לשם, "רשומים על שמו בטאבו"). שאלתי את החברים אם העצים שמקיפים את החווה ומסתירים את ההפגנה מרוכב הטרקטורון שבפנים הם שקמים. תשובה מספקת לא קיבלתי.

מיד עם התמקמותם יצא לעבר הפעילים מאבטח לבוש חאקי בשכפ"ץ ירוק. רובה מקוצר לו, צמוד עדשה טלסקופית ופנס. רצועות של פס צהוב זוהר דבוקות על כלי הנשק. שמו יריב. הוא ביקש מההפגנה להתפנות אל חניון נסתר מאחורי שורת עצים. שם לא ייראו ולא יפריעו לביטחון השוטף. בתגובה קיבל יריב הרצאה מנומקת מפי צברי על זכות ההפגנה כזכות יסוד בדמוקרטיה, חוק ההתאגדות שמגדיר הפגנה שזקוקה לרישיון כאסופה של 50 איש לפחות, והצהרה חד משמעית שלמרות שכל ההפגנות הקודמות במקום הסכימו לעבור אל המשטח המרוחק, הפעם הסיפור יהיה שונה.

ואכן ההפגנה מתגלה כבעלת עמידה איתנה, לא עוזר גם לשוטר המחוזי שמגיע ומאיים לרשום דו"חות למפגינים אם לא יזוזו. מתברר שאת צברי לא עשו באצבע. אחרי חצי שעה של הנפת בריסטולים ונאומים במגפון בחום לוהט חזרו המפגינים תל אביבה.

זה סיזיפי "כתבו על ההפגנה באיזשהו מקום?" אני שואל אותו יומיים אחרי, בדירתו שבמרכז תל אביב.

"לא".

- זה מתסכל?

"תראה, מצד אחד, הפגנה שלא כתבו עליה כאילו לא קרתה. המדיה, אם אין דרמה לא מעניין אותה כלום. יופי עם העמדות המוסריות שלך, לך הביתה, שלום. אבל אני לא סופר כמה אנשים באו להפגנה, כי אין שום פעולה דרסטית שתשנה את המצב. זה רק עוד פעולה, ועוד הפגנה, ועוד מכתב, ועוד עצומה, ועוד מכתב. וזה סיזיפי לאללה, אפור נורא, אבל זאת העבודה".

- אהה.

"הבעיה הכי גדולה שלנו היום היא מודעות. במאים, תסריטאים, שחקנים, כל אחד מקטר על כמה שהמצב שלו קשה וקשה וקשה, אבל כל אחד במשבצת מטר מרובע שלו ולא רואה את התמונה הגדולה. אנחנו מנהלים מאבקים בכל מיני חזיתות, נגד הכבלים בשעתו ונגד ערוץ 2, ועכשיו השידור הציבורי. כלומר למי שמסתכל מהצד זה יכול להיראות כמו הרבה מהומה על לא מאומה, איזושהי סערה בביצה.

"נורא קשה לאחד אנשים לפעולה סביב רעיון משותף, איפה שיש שני יהודים יש שלוש דעות, והעניין הזה נעשה יותר בעייתי כשמדובר באמנים, כי לכל אחד יש האגו שלו וכל אחד חושב שרק הדרך שלו נכונה. בפעם הראשונה שלי בפגישה של פורום היוצרים, אתה יודע איזו מהומת אלוהים הייתה? זה לא מדבר עם זה, ההוא אומר 'בגללכם אין הסכם', מלחמות של 30 שנה, שנאות של 30 שנה. אבל זה היה לפני ארבע שנים. ותראה איזה מרחק עברנו מאז. עם אנשים שחושבים שצריך לפעול יש לך עוד דיאלוג, אבל רוב האנשים, וזה לא רק אמנים אלא בכלל, יש בהם מין אדישות, אפתיות, ציניות. חושבים שאי אפשר לשנות שום דבר, והם לא רואים את האפקט המצטבר. אותי לא מבאס, כתבו, לא כתבו, אותי מבאס כמה מעט באו להפגנה".

"גלובס" וצברי פורום היוצרים נולד לפני שלוש שנים מתוך התגבשות ההבנה בקרב היוצרים שמפת התקשורת בארץ עוברת תמורות משמעותיות, ואם לא יפעלו עכשיו, תנאי העסקתם בעתיד עלולים להינזק קשות. הפורום מורכב מאיגוד הבמאים, איגוד התסריטאים, אנשי שח"ם (איגוד שחקני המסך, האלטרנטיבי לאמ"י), אנשי פורום היוצרים הדוקומנטריים ועובדי טלוויזיה. בסך הכול כ-1,500 חברים רשומים בו, אבל צברי מודה כי רק כ-100 מתוכם באמת מבינים על מה כל הסיפור. המאבק הראשון של הפורום היה על הסדרת תשלומי שכר מינימום לתסריטאים ובמאים בערוץ 2. אבל האירוע המכונן מבחינתם התרחש בשנת 99' מול כנס שארגן העיתון שבו אתם אוחזים במלון דייוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב. דורון מכנה את ההפגנה הזו "הסיאטל שלנו".

אבי שמש משחזר את האירוע: "יוצרים מעולם לא הפגינו. אני זוכר דיבורים על הפגנות, אבל תמיד אמרו, מה פתאום? שאנחנו נפגין? לפני שנתיים עלה לסדר היום נושא הסדר הקבע של הכבלים וחידוש הזיכיונות, ופואד, שהיה שר התקשורת, בכלל לא דיבר איתנו. 'גלובס' ארגן כנס עסקים על עתיד התקשורת בישראל, והוזמנו אליו כל מי שקשור לתקשורת בארץ. היחידים שלא הוזמנו היו היוצרים. ואז דורון אמר: 'בוא נעשה הפגנה וניכנס לשם', ואנשים אמרו: 'יש רק עוד שלושה-ארבעה ימים, איך נעשה את זה?' אבל הוא התעקש, ואני זוכר שבאתי להפגנה והרגשתי נורא אידיוטי. כאיש יוצר אני אדם ציני, ולעמוד עם שלטים בשמש נראה לי די אידיוטי. אבל באיזשהו שלב דורון אמר: 'בוא ניכנס כי אנחנו יוצרים ומגיעה לנו זכות דיבור'. מובן שהמשטרה לא נתנה לנו, ובסופו של דבר התפרסמו תמונות של שוטרים שעצרו אותו בכוח ונשכבו איתו על הרצפה. היה משהו בהפגנה הזו ששחרר אצלנו, כמו טיפול פסיכולוגי, את היכולת לצעוק".

יחסית להתאגדות חדשה, יכולים חברי פורום היוצרים לזקוף לעצמם הישגים נאים. מלבד המרצת המליאה להחלפת פורת הם הביאו לחקיקת חוק הקולנוע, שהעניק 100 מיליון שקל כתקציב קבוע, העלו את ההתחייבות להפקה מקורית בתקנות הכבלים מחמישה אחוזים מסך ההכנסות לעשרה אחוזים, גרמו שמרכיב הצעת המחיר בהחלטה על המנצח במכרז לערוץ השלישי יירד מ-70 אחוז ל-30, והכניסו סעיפים שמחייבים את הזכיינים הזוכים בהפקות מקור איכותיות.

אבי שמש: "כוחנו היה במידה רבה בתמימותנו, וזו לא פרפרזה. בנכונות של אנשים מסוימים, ובינהם צברי, לשלם מחירים צדדיים. הרי ברגע שאתה נכנס למאבק מול גופים כאלה אתה גם משעבד את הזמן שלך. אבל הצלחנו כי כמו הפלסטינים נלחמנו על חיינו, הבנו שזה לא רלוונטי לעסוק בתחום הזה אם הוא לא יהיה בסטנדרטים נאותים ובהפקה סבירה. וזה לא רק כסף, אלא איך עושים הפקות ומה דרישות המינימום. מעבר לזה הקפדנו להיות מאוד מנוסחים וברורים. יש לנו גם מודעות ליחסי ציבור, ושוב, היו אנשים בראש פורום היוצרים שהקדישו את כל זמנם לזה".

אני סוציאליסט צברי: "כל מהפכה נעשית על ידי מעטים. או שאתה מסכים למציאות או שאתה פועל לשנות אותה, וזו מבחינתי השאלה שאני שואל את עצמי. אולי בגלל זה אני במאי דוקומנטרי, כי אכפת לי מהמציאות וממה שקורה פה, אז אני לא יכול להיות אדיש.

"נניח כשגילינו שהכבלים לא עומדים בהסכם הזיכיון ומפרים את הסכם איי.סי.פי, באנו לצביקה האוזר, יו"ר מועצת הכבלים, ואמרנו לו: 'תגיד, מה עם הפיקוח על הכבלים?' וזאת תמונה שאני לא אשכח בחיים, הוא מוציא אותנו מהמשרד, מצביע על המזכירה שלו ואומר: 'תכירו, זאת רוית (או הגר, אני כבר לא זוכר איך קראו לה), הנה מנגנון הפיקוח על הכבלים'. אז אתה אומר לו:

'נו קידינג!?' אז הוא אומר: 'כן, אין תקנים, אין תקציב', ובעצם אתה מגלה שאין פיקוח, ואין עם מי לדבר".

הנה שניים ממסלולי חייו של דורון צברי: הראשון מתחיל במערכת עיתון "חדשות", שבו הוא הופך במהירות מבורג אדמיניסטרטיבי קטן לרכז הכתבים במערכת ואחר כך לעיתונאי בזכות עצמו. בין לבין פרסם את "מסמך צברי" המפורסם, שחזה את נפילת "חדשות". אחר כך ייעשה במאי בערוץ 1 ("יומן") ו-2 ("עובדה"), יזכה לתשבחות על "האח של דריקס" ולאוסקרים מטעם האקדמיה הישראלית על "בית שאן, סיפור מלחמה" ו"החבר של שולי" (רביניאן). לאחרונה סיים סרט דוקומנטרי על דודו טופז שהכנתו נמשכה חמש שנים, הקים חברת הפקות (סרטי גרילה), החל להפיק סרט על אורי אבנרי, וצילם עם ג'ולי שלז דוקו-סואפ של שישה פרקים על מתפרה במצפה רמון. הוא מחפש ומוצא את תמצית הישראליות בדודו טופז, כמו בקרם הבוואריה המפורסם של מפגש הסטייק.

המסלול השני מתחיל בהצטרפותו לוועד הכיתה בבית הספר התיכון, ונמשך במועצת תלמידים, הדרכה בשומר הצעיר, מועצת הקן, מזכיר הגרעין ומזכיר ההיאחזות. כשהיה חייל בסדיר התרוצץ עם דגל אדום במצעדי 1 במאי, כשהמשטרה הצבאית בעקבותיו. הוא מעולם לא נתפס והדגל תלוי אחר כבוד בסלונו (צברי: "תשמע, אני סוציאליסט"). אחרי ההיאחזות סירב לשירות מילואים בשטחים ומצא את עצמו ארבע פעמים בכלא הצבאי עד שהועבר למחלקת ההסרטה של חיל חינוך. הוא גם יצא במוצהר למען לגליזציה של מריחואנה כשמפלגת עלה ירוק עוד לא נולדה.

במסגרת הוראתו במכללת בית ברל החליט להקדיש סמסטר שלם לסרטים דוקמנטריים על העובדים הזרים. כל תלמיד התבקש להתנדב לאגודה שפועלת למען העובדים הזרים ומשם להתחיל לאסוף חומר לסרט. במכללת ספיר שבשדרות התבקשו הסטודנטים להפוך נתונים סטטיסטיים בדו"ח על מצבם של הבדווים לסרטים דוקומנטריים. בשנת 97' עלה לבמת טקס האוסקר הישראלי עם תמונה ענקית של השר שרנסקי, שהיה אז אחראי על תקצוב הקולנוע בארץ, ומסר לקהל את מספר הטלפון של השר מתוך בקשה להתקשר ולבקש שיציל את הקולנוע בישראל. שלוש שנים אחר כך עבר חוק הקולנוע. צברי חשב שזה ייקח פחות זמן.

הכול התחיל בחיים רמון צברי: "בגיל 30 החלטתי שאני אהיה במאי. ביומולדת שלי אמרתי לעצמי, מה אתה באמת רוצה לעשות? וידעתי שאם אני לא אהיה במאי עכשיו אני בחיים לא אהיה במאי. השאלה הייתה אם זה תחביב או מקצוע, אם אפשר להתפרנס מבימוי.

"כשעשיתי דוקומנטרי בפעם הראשונה באתי לזה במקרה. רינו צרור בא אליי עם הצעה לעשות סרט על חיים רמון, וזה היה כבר שבועיים לפני הצילומים. אמרתי 'כן'. אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום לא הייתי מסכים, כי בכלל לא היו לי תנאים. היה תקציב לשלושה ימי צילום וחמש משמרות עריכה. זה כמו כתבת עשר דקות ב'יומן', ועם זה אתה צריך לתת סרט של חצי שעה על חיים רמון, אבל נתתי לזה צ'אנס. לא אני עשיתי את המשא ומתן עם חיים רמון כי לא הייתי אמור להיות הבמאי, אז חיים רמון הצטלם איפה שחיים רמון רצה להצטלם, וכל פעם שקרה משהו מעניין או אמיתי הוא אמר, כבה ת'מצלמה. פתאום הרגשתי שאני עושה עבודה לא טובה. שזה פריים טיים אבל זו עבודה שטחית, חארטה. מצד שני אמרתי, ואו, דוקומנטרי, מה אפשר לעשות. הבנתי שבמקום שבו אני כן אוכל לצלם את מה שאני רוצה לצלם ולא אכבה את המצלמה, זה יהיה אדיר. קלטתי שזה כמו אוקיינוס. כמה דרמה יש במציאות וכמה היא הרבה יותר מרתקת מכל דרמה שתסריטאי יכתוב, אם אתה יודע להתבונן בה.

"מהפגישה עם רינו צרור נולד הרעיון לעשות את 'בית שאן', ומהטראומה של חוסר התקציב בסרט על רמון אמרנו, או.קיי, אנחנו נעשה את הסרט הזה כמו שצריך לעשות סרט דוקמנטרי, יעלה כמה שזה יעלה, לא חשוב כמה, כי אנחנו הולכים עם זה. ובשורה התחתונה זה עלה 112 אלף דולר. לקחנו הלוואות, לקחנו ערבויות ועשינו קומבינות, כולם עובדים בחצי חינם, ואתה כמובן עובד בלי כסף כי ככה מצופה, כי אתה הבמאי, אתה היוצר, ואתה רוצה לעשות את האמנות. וכשבאנו למכור את זה, זה נמכר ב-39 אלף דולר, ובזמנו זה היה המחיר הכי גבוהה שסרט דוקומנטרי נמכר לערוץ 2.

"כשאתה גומר להתלהב אחרי שאתה זוכה בפרסים וכותבים עליך בעיתונים, או.קיי, סבבי, אתה מבין שעבדו עליך. מה זאת אומרת? 'בית שאן' הביא 31 אחוזי רייטינג, שודר פעמיים, בכל שידור היו פרסומות ב-200 אלף דולר, ומה אתה ראית מזה? כולם מרוויחים חוץ ממך. אז הלכתי לדבר עם במאים אחרים, לשאול אותם איך הם מצליחים לשרוד במציאות הזאת.

"כל אחד מהאנשים שדיברתי איתם אמר לי שהסרט שלו עלה בין 80 ל-100 ונמכר בין 30 ל-40. וזה סרטים בפריים טיים, שיש סביבם חגיגה ויחסי ציבור, לא על איזה סרט אזוטרי שמשודר ב-12 בצהריים. אז אתה מבין שבעצם היוצרים מממנים את המסך ושהשיטה מעוותת מהבסיס. אמרתי לעצמי, רגע, זה לא הגיוני, בוא נתחיל להתארגן. עברנו דרך ארוכה מאז, והיום אני מבין הרבה יותר מפעם את התמונה הגדולה".

- ומה התמונה הגדולה?

"טלוויזיה זה לא מפעל לייצור נעליים, יש לה חשיבות ויש לה גם אחריות. טלוויזיה היא המוצר התרבותי הכי נפוץ ופופולרי במדינה. כל אזרח במדינה יושב בין שעתיים לשלוש בטלוויזיה, והשאלה היא מה הוא רואה. מובן שזה צריך להיות עסק במקרה של טלוויזיה מסחרית, אבל עסק שיש לו מחויבות, שיש לו אחריות למה שהוא משדר. הכבלים משדרים 15 אלף שעות דוקומנטרי באנגלית ורק עשר שעות דוקומנטרי בעברית בשנה. זה מספר לא נתפס. למה? כי זה כלכלי. גם הסרט הדוקומנטרי הכי אטרקטיבי יעלה 500צ1,000 דולר, וסבבה, אבל סרט דוקומנטרי על מערכת החינוך, או על ש"ס לצורך העניין, עולה 100-150 אלף דולר. הרבה יותר רלוונטי לחיי מה שקורה כאן, זה יכול להיות בית הספר הריאלי בחיפה, או כפר קאסם, או מתפרה במצפה רמון. הרבה יותר רלוונטי לחיי מאשר סרט ממוצע שאני רואה בערוץ 8. עשר שעות בשנה זה הולך לאיבוד. רב הזמן אנשים יושבים ובוהים ומיטמטמים.

"אבל כשאתה נותן לקהל סחורה טובה בעברית הוא מזהה אותה. 'תקומה' הגיעה ל-20 אחוזי רייטינג. הכי כבד, בומבסטי. אנשים רצו להבין מה קורה פה. קח את ההצלחה הכי גדולה של הכבלים השנה, 'לגעת באושר'. ערוץ ויוה היה מחויב לעשות הפקת מקור במיליון וחצי דולר, אז השמים קפצו, והכבלים עשו רעידת אדמה בעניין הזה, אבל בסוף הכריחו אותם, וזה שבר את הרייטינג.

אני לא מתווכח עם הרמה של זה, אני רק בא להגיד לך שהקהל רוצה עברית. קודם כול. קהל רוצה תכנים רלוונטיים, גם כשהם אסקפיסטיים הם צריכים להיות בשפה שלו. אבל יש גבול כמה אתה יכול להגיד לזכיינים 'תרבות תרבות'. אתה יכול לדאוג למכסות נאותות של ז'אנרים עליונים, לקבוע נאותות הפקה, שזה לא ייעשה בשקל וחצי אלא ברמה שאנשים יוכלו לחיות בכבוד, ולעזוב אותם.

"לכן אנחנו מתפקסים על השידור הציבורי, כי ככל שאתה מתקדם אתה מתחיל להבין כמה המערכות רקובות מהיסוד. קח את מליאת רשות השידור, 31 חברי מליאה אמורים לפקח. זה הבורד. בבורד הזה אין אף במאי, אין אף תסריטאי, מפיק, מישהו שבעצם למד קולנוע וטלוויזה באופן מקצועי. יש עיתונאים, מחנכים, אקדמאים, אנשי ציבור, בשם הטענה שכולם מבינים בטלוויזיה.

אבל כמה אנשים שם יודעים לקרוא תסריט, יודעים לקרוא תקציר, יודעים לאן הטלוויזיה הולכת. למשל, כתוב בחוק שהמליאה צריכה להתוות את יעדי השידור הציבורי, ועד היום שום מליאה עדיין לא הגדירה מהם יעדי השידור הציבורי. אחת ההחלטות המוקדמות שלנו הייתה שאנחנו צריכים נציגים שלנו בכל גוף שמחליט על כסף ומדיניות. נקודה. בוא נקרא לזה ככה, 'כדי לתת לעכברים לשמור על החול בתוך הכלוב'. גם במליאה החדשה אין לנו ייצוג חוץ מאיבגי, אבל יש עוד חמישה נציגים למנות, ואנחנו נשב על זה שאנחנו נהיה שם".

צמה זאת אומרת יש שם עוד חמישה נציגים למנות?

"במליאה צריכים להיות 31 לפי החוק, ויש עכשיו 26".

- למה?

כי לא מינו. כי לא יצא, כן יצא, אתה מבין? רשות השידור לא חיה בהגדרה במציאות הישראלית, והם לא אלטרנטיבה לשידור המסחרי. בשביל מה אנחנו משלמים את כל הכסף הזה, בשביל 'הטברנה'? אני בטוח שהשידור הממלכתי בטהרן נראה יותר טוב מהשידור של ערוץ 1. אתה לא צריך ללמוד קולנוע כדי להבין כמה המסך בערוץ 1 חרא. זה מסך זה?! זה טלוויזיה של פקידים. אין דמיון, אין שום ניסיון לגרות את המחשבה".

צוקרמן ייושם אצלי

- יש לך ציפיות מהערוץ השלישי?

"אין לי ציפיות חוץ מתחרות. כל המצב שלנו ישתנה ברגע שתהיה תחרות, ברגע שמי שטוב ומי שמביא את הסחורה מתוגמל. אני חושב שהתחרות תחדד את הקצוות. מה שרע יהיה הרבה יותר רע, ומה שטוב יהיה יותר טוב. ולכן אני גם לא מפחד מזה. במפה האופטימלית יש תחרות בין השידור המסחרי של ערוץ 2 לערוץ 3, ויש שידור ציבורי שהוא אלטרנטיבה. זו מציאות נורמלית.

המציאות היום היא כאוטית, מציאות של שוק פרסי. שוק פרסי טוב לחזקים ורע לחלשים, אבל הוא גם רע לכולם. אם זה יימשך ככה, הערוץ ייסגר ואני לא רוצה לחיות במדינה שבה אין שידור ציבורי וכל המדיה שהאזרח מקבל באה מבעלי ההון.

"במובן הזה צדק פורת כשאמר שהבעיה האמיתית היא בחוק רשות השידור. החוק הקיים לא רלוונטי. זה חוק שנכתב בשנת 64'. לא רק מדינת ישראל, כדור הארץ היה מקום אחר בשנת 64'. כל המציאות התקשורתית השתנתה. לכן שלב ראשון אמרנו, פורת הביתה. למה? כי הוא הסמל. אחרי זה מטרת הביניים היא רפורמה מלאה, יישום דו"ח צוקרמן, עמוד אחרי עמוד, סעיף אחרי סעיף, חיוב ערוץ 1 בז'אנרים עליונים וקביעת יעדים לשידור הציבורי, והיעד הסופי הוא חוק חדש. אני הערכתי שלהדיח את פורת ייקח חודש. רפורמה תיקח חצי שנה וחוק חדש ייקח שנה. עכשיו אני נותן הערכה מחודשת: פורת לקח ארבעה חודשים וחצי, אני מניח שרפורמה תיקח שנה שנה וחצי, וחוק חדש ייקח שנתיים".

צרו איתנו קשר *5988