כמו החרדים והערבים, גם המתנחלים הבינו שהתקשורת המיינסטרימית בארץ מתייחסת אליהם בעיקר בהקשרים פוליטיים, וכמעט תמיד מתוך היאחזות בקלישאות והצגתם באופן סטיגמטי. באופן פשוט יותר, אפשר לומר שהתקשורת בארץ עדיין רובה חילונית, אשכנזית, לבנה, תל אביבית, שמאלנית. ובחלל כזה קשה לאנשי הימין לזכות בחשיפה (שלא לדבר על האהדה) שלה היו מייחלים.
שלושה עיתונים עיקריים הם בעצם חוד החנית של התקשורת הכתובה בגזרה המתנחלית: "הצופה" הוא עיתון יומי ותיק, עיתון הבית של תנועת המפד"ל. "מקור ראשון" הוא שבועון המתפרסם מדי יום שישי, ו"נקודה" הוא ביטאון המכיל בעיקר מאמרים ופובליציסטיקה. חוץ מהם יש את "תכלת", כתב עת למחשבה ישראלית, ועוד מיני ביטאונים ועלונים, ובכללם גם "הירדן", שאפשר לאסוף במצודת זאב, והעיתון של תנועת מולדת, שאפשר לאסוף במרכז המסחרי של באר שבע ולמצוא בו מאמרים של אבשלום קור, אחד הנוכחים הקדומים של הלאומיות בתקשורת המרכזית, ואף על פי כן את שמו לא יזכיר איש במהלך הכתבה. תוגה קלה מקדמת את בוא הסתיו.
כיבוי "הצופה"
קהל הצרכנים הוא זהה בדרך כלל, ציבור ימני דתי, אבל קהל היעד שאליו מכוונים בעיתונים הוא שונה. באופן עקרוני ב"הצופה" פונים קודם כול לקהל דתי (ומן הסתם גם ימני), ב"מקור ראשון" פונים קודם כל לימנים (ומן הסתם גם לדתיים), וב"נקודה" האליטיסטי פונים למתנחלים (זאת אומרת גם לדתיים וגם לימנים). בפועל יש כאלה שמחזיקים רק "הצופה" מטעמים דתיים, ו"מקור ראשון" ו"נקודה" הם עיתונים נלווים שנחים דרך קבע על השולחן בסלון בגדר "קניתי, אך טרם הספיקותי לעיין".
אורי אורבך, מגיש "המילה האחרונה" בגלי צה"ל וכותב טורים ב"ידיעות אחרונות" וב"נקודה", עוזר לעשות סדר בבלגן: "'הצופה' הוא עיתון ימני בגלל שהוא דתי ולא הפוך. 'הצופה' יכול לעסוק בבעיית לימוד הגמרא בישיבות, אבל 'מקור ראשון', לדוגמה, לא יעסוק בה. 'הצופה' עוסק הרבה יותר ביחסים בין חרדים לחילונים או בין חילונים לדתיים לאומיים. 'מקור ראשון', לעומת זאת, יעסוק הרבה יותר באוסלו. 'הצופה' הוא בעיקרון עיתון הבית של המפד"לניקים ו'מקור ראשון' הוא יותר עיתון של מתנגדי תהליכי השלום או כמו שקוראים להם אצלנו, תהליכי הנסיגה".
מאיר עוזיאל, בעל המראה הנכון מאוד, היה עורכו הראשון של "מקור ראשון" כשהוקם לפני ארבע שנים. לאחר שנתיים של קרטוע כיומון נסגר העיתון, וקם לתחייה בעזרתו של מייקל כריש, המו"ל הנוכחי שמתחזק את "המקור" בממדיו הטבעיים כשבועון. אמנון שומרון עורך את "מקור ראשון" זה ארבעה חודשים. הוא מחדד את ההבחנה בינו ובין שאר העיתונים וכתבי העת: "להם יש מחויבות אחרת, 'הצופה' ו'נקודה' מיועדים בעיקר לציבור הדתי לאומי. אנחנו עיתון לאומי, והמאפיין הוא שמרנות. התייחסות לנושאים בהטיה יותר לאומית. לא קבענו לעצמנו איזו מסגרת קבועה. אנחנו מטפלים בדברים ברמה עיתונאית ולא פובליציסטית. למרות שאנחנו מאפשרים נימה אישית. רוב הכותבים הם חילונים. קשה לי לאמוד בדיוק איך מתפלגים הקוראים, אבל אני מעריך שזה בערך באותו היחס. יש גם מנויים חרדים, שזה דבר נדיר כי בעיקרון אסור להכניס עיתון לא חרדי הביתה, אבל 'מקור ראשון' מותר".
- אם כך, אינך מחויב להגבלות הדתיות שיש בעיתונות הדתית והחרדית?
"ממש לא, וזה אחד היתרונות שלנו. למשל עכשיו יש פולמוס מעניין בין הקוראים, כי מאז שנכנסתי לתפקיד היו כמה כתבות שנגעו לציבור הדתי, לאמור, כיבסנו את הכביסה המלוכלכת שלהם. נגענו בנושאי אלימות או בנושאי שידוך של הומוסקסואלים לנשים. מכיוון שהמחשבה היא שלא מדובר במשהו מולד אז אפשר לשנות את זה על ידי נישואים, וזה יוצר טרגדיות... לאישה.
יש גם את נושא האמהות החד הוריות. לא מדובר בתופעות נרחבות דווקא, אבל בהחלט יש בהן עניין עיתונאי. היה פולמוס אם היה צורך לפרסם או לא. בהתחלה פרסמנו תגובות נגד ולאחר מכן זרמו המון תגובות בעד. סך הכול אנחנו לא עיוורים לזה שחלק גדול מהציבור שלנו הוא דתי לאומי. עוד דבר חשוב הוא שאנחנו בלתי מפלגתיים לחלוטין".
מה מעודד כמו טנק?
בלי נתונים מדויקים, לפי המכתבים ששומרון מקבל, ישנם קוראים ש"מקור ראשון" הוא מקור המידע היחיד שלהם. הקוראים של "מקור" הם ברמה סוציו-אקונומית מעל הממוצע, דבר טבעי, לטענת שומרון, לעיתון שהציבור שלו הוא לא גדול. "יש לנו אינטראקציה מאוד חזקה עם הקוראים. עיתון שמגיע ל-200 אלף קוראים, צריך לגרד קוראים גם משכבות חלשות יותר".
- אם לשפוט לפי הכמות והאופי של התגובות שמציפות את פורטלי האינטרנט, עושה רושם שהקהל הלאומי אוהב להשתמש בזכותו להגיב.
"חלק מההצלחה של העיתון נובע מהצמא אליו. כשחסר לך משהו אתה דואג לאמץ אותו בחום. אנשים מחזיקים אותו כל השבוע וקוראים בו כל פסיק. זאת תוצאה שבארץ אין תקשורת לאומית, ו'מקור ראשון' ממלא חלל מסוים".
"מקור ראשון", כמו "הצופה", מספק לקוראיו מידע אלמנטרי והתייחסות ביקורתית מכל גוני התרבות. מתנגדי הגלובליזציה הם אויב טבעי של עיתון שמרני, והם זוכים ליחס הולם. הדיווח על פיגועי ירי מקיף יותר ואינו כולל רק פיגועים שהיו בהם נפגעים. כמו ב"הארץ", יש טור קבוע שעוסק בתקשורת פלסטינית. אורי דן, עיתונאי הבית של אריק שרון, מספר על השינוי שעברה רוסיה ממדינת המשטרה שהייתה עד קבלת הפנים החמימה שחיכתה לראש הממשלה. הרב חיים נבון מסביר במאמר אינטליגנטי למה לא חייבים להיות שמחים תמיד, אלא רק לפעמים, וכינויו של משה שמיר את א"ב יהושע, בולי בולבולי, זוכה לאזכור בהנאה מרובה. גם צאר הסמים של ישראל, אייל מדני, זוכה למקום של כבוד תחת מטריית השמרנות. דני בן-ישראל אהב מאוד את התימניאדה האסלית שהזכירה לו את ישראל של לפני הפוסט ציונות. לוחות מודעות מציעים עבודה בעפרה, ולוחות משדרי הטלוויזיה אינם כוללים לא את ערוץ 4 ולא את ספייס, אבל כן את אלה של ערוץ 7 ורשת מורשת.
"הצופה", כאמור, מציג גישה קצת מתחסדת יותר. עמוד האמצע מציג תמונה של חייל חובש כיפה וטלית ותפילין בצריח של טנק כשברקע בית ג'אלה. וכפי שאתם בוודאי יודעים, "אין לך מראה מעורר ומעודד יותר בימים אלה מאשר השילוב של רוח ושל חייל בקרב לוחמי צה"ל".
גם ל"הצופה" יש מדור תואם "הארץ". לפני 50 שנה הוחרם בשר סוס בסריקה בעמק חפר. העמוד האחורי מדווח ברוב צבע על תערוכת צעצועים בפולין. סך הכול, שני העיתונים מזכירים מאוד עיתון.
אורבך: "'נקודה', לעומת שני העיתונים המרכזיים, נחשב לנקי יותר ומכובד יותר, כי הוא לא עוסק בתגרה היומיומית. יש ל'נקודה' תדמית מוצקה של מכובדות אצל הקוראים, מה שמשפיע על הכותבים ועל המערכת, ולהפך כמובן: בגלל שהכותבים חשים שהם כותבים במקום מכובד ונחשב, כך גם הקוראים מתייחסים אליו. זה דומה למה שקורה בעיתונות הארצית הכללית - 'הארץ' נחשב למכובד ולרציני והוא קבוצת ההתייחסות לכתבים ולעורכים בשאר העיתונים".
אין לפיד למתנחלים - עושה רושם שימנים חילונים, לא מתנחלים ולא חובשי כיפה, לא יוכלו למצוא את מקומם בעיתונים האלה.
"צריך להבין, מי שעושה עיתונים זה אליטות, ובאופן טבעי הדתיים הם דומיננטים באליטות של הימין. יש גם כתבי עת אידאולוגיים כמו 'האומה' ו'נתיב', אבל הם לא משמעותיים מספיק. הם באמת ימניים בלי קשר לדתיים".
אמנון שומרון לא כל כך אוהב אליטות, לפחות לא את ביטויי הכוח שלהן בעיתונות הכללית. "אני לא מדבר ברמה המדעית, אבל ברור לי שהעיתונות בישראל היא שמאלנית. הציבור הימני במשך הרבה שנים לא קלט את החשיבות של התקשורת והפקיר את זה לקבוצות אחרות, שהרקע שלהן היה בדרך כלל מאוד הומוגני. לכן קם 'מקור ראשון' וכל מיני קבוצות תקשורת אחרות מהציבור הלאומי. סך הכול אני יכול לומר שאין עיתונאים לא שמאלנים בעיתונות הכללית. יש גישה שאומרת שבימין אין עיתונאים אלא אידאולוגיים, תמיד חייבים לאזן אותך, למשל אורי אורבך שתמיד שמים לידו מישהו ברדיו. גם חנוך דאום הוא על תקן הדתי התורן. אורי אליצור ואורי אורבך כותבים ב'ידיעות אחרונות', אבל הטור שלהם נמצא בטור ימני ובעמודים מרוחקים. אנחנו יודעים שהמקום העדיף הוא בעמודים הראשונים ובצד שמאל. יגידו שזו קטנוניות, אבל אנחנו יודעים שהמיקום חשוב מאוד. מאיר שלו וסילבי קשת, שהיא אולטרה שמאלנית, ממוקמים תמיד בעמודים הראשונים. אני משוכנע שסילבי קשת לא מייצגת ציבור גדול יותר מאורי אליצור ואורי אורבך".
- אנשי שמאל לא מפוכחים יטענו אותו הדבר, רק הפוך.
"אני מוכן לעשות את הספורט ולקחת את כל מגישי הרדיו מהבוקר ועד הערב, מכל התוכניות המרכזיות של כל התחנות וכל הערוצים, מדליה יאירי ועד גדי סוקניק, ואני מוכן להתחייב שכולם הצביעו בבחירות האחרונות מהעבודה ושמאלה. מי הצביע לליכוד, יאיר לפיד?"
עמירה הס מחפשת
- והאירועים האחרונים?
"יכול להיות שהאירועים האחרונים גרמו לאנשי השמאל לעשות חשבון נפש מסוים, אבל אני לא יודע כמה זמן זה יחזיק מעמד. יש איזושהי התפכחות אצל הציבור, אבל כל העניין של שמאל וימין הוא עניין של חינוך והפנמה, ונורא קשה לשנות את הזה. בגלל זה הפוליטיקאים רודפים תמיד אחרי הקול הצף".
- וההתיימנות המסוימת בתקשורת לא מקלה עליכם קצת את עומס המאבק?
"יכול להיות. אנחנו מחויבים עכשיו לפחות ביקורת תקשורת, אבל אנחנו לא הצבנו לעצמנו מטרה לעסוק בביקורת תקשורת כל הזמן. אנחנו רוצים לייצר מוצר עיתונאי איכותי שיעמוד בפני עצמו. גורמי ימין שנאשמים בכל מיני דברים זוכים אצלנו לסיקור הוגן שהם לא מקבלים במקום אחר".
העיתון שמוציא את קצפו של שומרון יותר מכול, מן הסתם, הוא "הארץ", ש"הפך לעיתון שמאלני קיצוני". פעילותם של עמירה הס וגדעון לוי זוכה למרב הקיתונות. "אפילו משרד החוץ הוציא דו"ח שאומר שהם מזיקים לאינטרס הישראלי".
- אני חש במעידה קלה מצדך. אתה חושב שעיתונאי צריך להתבטל לעומת ביקורת של הממסד?
"אנחנו יוצאים למאבקים גדולים מאוד נגד הממסד, למשל הברוטליות של בית המשפט העליון, אבל גם עיתונאי הוא חלק מהקולקטיב. אם יש סיפור, לא צריך להעלים עין, אבל אם באופן סיסטמטי אתה מציג את האויב שלך באור חיובי אז זה נראה לי בעייתי. השבוע קיבלנו תמונה של ילדים בחברון בועטים בזקנה, אנחנו לא מתכוונים להסתיר את זה. אבל אם מישהו כל מה שהוא מחפש זה לפגוע במדינה אז זה מקומם".
דאום נגד הזרם שתי דרכים למחנה הלאומי להתמודד מול הקיפוח הממשי והמדומה שהוא זוכה לו ב"תשקורת". אחת היא באמצעות עיתונים עצמאיים אשר פונים לקהל יעד מוגדר. כלומר לשכנע וליידע את המשוכנעים והלא מיודעים. השנייה היא בחדירה הולכת וגוברת למעוזים העיתונאיים שלצורך העניין נעשים יותר ויותר תקשורת מתשקורת, אם תרשו לי לרגע לאמץ את אותו טון עולץ, המאפיין את המסתננים לתקשורת הכללית, ובכללם אורי אורבך, ג'קי לוי ופאפו.
לפני כ-15 שנה כתב אורבך ב"נקודה" מאמר מיתי ששמו "הטובים - לתקשורת", ובו הציב את התקשורת כיעד אטרקטיבי לצעירים דתיים לאומנים, ממש כמו עריכת דין או טיס. כיום אורבך נבוך קצת מאופיו המליצי של המאמר אך לא מתוכנו. מאז התמסד "נקודה" כמשגר עיתונאים מן הסקטור אל הכלל. חנוך דאום, שכותב מאמרים ב"מעריב", ב"הצופה" ובוואלה, הוא מהבולטים בהתגשמות חזון העצמות של אורבך. דאום: "הירחון 'נקודה', שנחשב כתב העת האליטיסטי, מודה שאחת המטרות שלו היא לפתח כותבים שילכו לתקשורת של כולם. המגזר שלנו, שצורך באופן אובססיבי את כל כלי התקשורת הרגילים, רובו המכריע משלב בסל התקשורתי שלו גם כלי תקשורת סקטוריאליים וגם תקשורת רגילה. הבעיה עם אחד כמוני היא שכל הציבור תמיד חושב שאני צריך לייצג אותם. פעם כתבתי ב'נקודה' מאמר שעסק בסוגיה הזו. כותרתו הייתה 'אני לא עובד אצלכם'. מצד שני ברור שאני צריך לייצג את המגזר שלי ולהגן על התדמית שלו, לכן צריך למצוא בעניין הזה את האיזונים".
יש לנו מישהו בגל"צ - אורבך, נדמה לי שאתה טבעת את הביטוי "דתי מחמד", ביטוי שבא לתאר איך התקשורת השמאלנית מוצאת לעצמה דוס תורן שיודע איך מדברים עם חילונים.
"נכון שאני טבעתי את הביטוי, ובאמת אני מרגיש ככה, אבל אני חושב שהמצב הולך ומשתפר. היום יותר ויותר דתיים נכנסים לכלי התקשורת באופן טבעי. לא ידוע לי על מקומות שמונעים בכוונה כניסה של דתיים לשורותיהם. הבעיה היא שעדיין לא כל הדתיים הסירו את הפחד הזה שיש להם מפני התקשורת הכללית. אבל האווירה בציבור הדתי היום היא הרבה יותר אוהדת ומעודדת עשייה תקשורתית, מה שגורם לדתיים רבים להיכנס פנימה. היום נפתחות הרבה מגמות לתקשורת ויש הרבה יותר עניין לעסוק בזה".
שומרון מספר על השינוי שחל בחברה הדתית כלפי התקשורת: "אני מזהה שני מהלכים עיקריים. אחד הוא הצבא, הציבור הדתי קלט שהמוביליות החברתית וההשפעה עוברת דרך הצבא, וכך אנשים נכנסים יותר למסלול פיקודי. בקצונה הבינונית יש היום ייצוג יפה לכיפות סרוגות. תהליך דומה קורה בתקשורת, יותר נכנסים ויותר מוסדות חינוכיים פותחים מגמות תקשורת. אם פעם ראו את המקומות שחשוב להיכנס אליהם בצד התורני והאקדמי, היום מבינים שיש גם את הצבא ואת התקשורת שהם חשובים. בעוד שבצבא זה יותר קל, בתחום של התקשורת יש איזו אוליגרכיה ומונוליטיות שחוסמת קצת את הדרך למי שסוטה מן הקו המתבקש".
- חנוך דאום טוען שכיפתו מעניקה לו דווקא יתרון מסוים בבואו למלא נישה בלתי רוויה.
"דאום מוכשר באופן מיוחד וצריך לזהות איפה הוא נמצא. הוא לא עיתונאי קלאסי אלא כותב מאמרים, וגם הוא, אני מבטיח לך, לא יקבל תוכנית בפריים טיים לבד".
שלא כדאום ואורבך, שומרון לא חושב שהיטמעות בתקשורת הכללית צריכה להיות המטרה המרכזית: "אני לא מאמין בדרך של מאבקים סמויים והחדרות. צריך להיות תהליך של גיוון בתקשורת. זה ברור מאליו. אנחנו רוצים לייצר תקשורת אלטרנטיבית, איזו במה תקשורתית אלטרנטיבית ולא מוסד שמכשיר סוכנים שיפרצו אחרי זה לתחומי העיתונות הכללית". דווקא בגלי צה"ל הוא מזהה אולי פתח לפלורליזם בעתיד הקרוב, עם כניסתם של עמית סגל (בנו של חגי סגל ד"ש) וחובשי כיפה אחרים. "מעולם לא דיברתי איתו או עם אחרים, אבל אני מניח שהנטייה שלהם לאומית, והם לא הולכים להיות פובליציסטים אלא עיתונאים מן השורה. מעודד אותי מה שיכול להתפתח שם".
אסקין כוכב עליון אי אפשר לעסוק בתקשורת ימנית כתובה בישראל בלי להתעכב על "וסטי", היומון בשפה הרוסית. "הצופה", "מקור ראשון" ו"נקודה" הם עיתונים שמזוהים אוטומטית עם ציבור המצביעים של המפד"ל וסביבותיה, אולם בסבך כלי התקשורת שמעצבים את דעת הקהל הימנית בארץ מסתתר במלוא חשיבותו היומון הפופולרי ברוסית, מקבוצת "ידיעות אחרונות".
בבוקר שאחרי בחירות 96' זעקה הכותרת הראשית של העיתון: "ביבי ניצח בגללנו". אולי מגלומני, אבל מוצדק. נראה שלא סתם ביקש אביגדור ליברמן כמה חודשים אחר כך, בזמן שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, לצרף לצוות המשרד שני כתבים בכירים מהעיתון, עניין שלא יצא אל הפועל בסופו של דבר מסיבות שונות.
במאי 99', מעט לפני הבחירות לראשות הממשלה, פרסם ב"וסטי" הכתב אברהם פישמן את גירסתו למבצע סבנה. על פי פישמן, הגיבור של המבצע היה בכלל בנימין נתניהו, שנפצע בגלל תפקודו הלקוי של אהוד ברק. התגלית של פישמן באה בתגובה לקמפיין של ברק באותם ימים, קמפיין שבו דיוקנו בסרבל לבן התנוסס בגודל טבעי כמעט על כל לוח מודעות.
הדגל שנושא "וסטי", שנחשב לעיתון רציני בדרך כלל (ונחשב לעיתון הפופולרי ביותר בקרב העולים החדשים דוברי הרוסית), הוא מטעמים מובנים קודם כול דגלם של העולים הרוסים בישראל, אולם "וסטי" בהחלט נחשב לעיתון שרוב כותביו הם בעלי דעות ימניות. לאור ניתוחי תוצאות ההצבעה במערכות הבחירות האחרונות חשיבותו של העיתון ברורה כמו 20 מנדטים בערך.
גם בנימין נתניהו, שכתב תקופה מסוימת טור בעיתון (לאחר שסיים את תפקידו כראש ממשלה), מבין היטב את חשיבותו האלקטורלית של העיתון, ולהבדיל גם אביגדור אסקין (פעיל הימין הקיצוני, ממוצא רוסי) יוכל להפליג בשבחי "וסטי", ולו רק בזכות העובדה שעורכי העיתון בחרו לשים את תמונתו בצמוד לידיעה שעסקה בכלל בביקורו של רבין ז"ל (כראש ממשלה) ברוסיה, במקום את תמונתו של ראש הממשלה המנוח.
אדוארד קוזניצוב, העורך לשעבר המיתולוגי של "וסטי", אמר בראיון לאביבה לורי ב"הארץ" ש"אם אמצא עיתונאי שמאלני טוב, אני אהיה מוכן לשלם לו הרבה כסף. אבל אני לא מוצא, כי אין עיתונאי כזה. באופן טבעי, העולים מרוסיה נוטים לימין בגלל הניסיון שהיה להם בברית המועצות. הם באו ממדינה שהתמוטטה בגלל סוציאליזם, וזה משפיע על הכתיבה ועל ההשקפות שלהם. אני מטיף להם שהם חייבים להיות מאוזנים, לא מעורבים בפוליטיקה ולא להביע את דעותיהם הפרטיות. אבל אני לא תמיד מצליח. לפעמים הם גולשים יותר מדי ימינה גם לטעמי". באותו ראיון, אגב, הודה קוזניצוב שאינו קורא קבוע עיתונים ישראליים, חוץ מה"ג'רוזלם פוסט". בחירה מובנת.
פרס לא יחלק את "ג'רוזלם"
לפני כמה שנים הביא איתו חוסני מובארק לפגישה עם האמריקנים, שעסקה בנושאי הסתה, לקט כתבות אנטי מצריות שפורסמו ב"ג'רוזלם פוסט". מובארק אמר לנציגים של ארצות הברית מה שכל אנגלוסקסי שחי בישראל יודע - "הג'רוזלם פוסט" הוא לא סתם היומון היחיד בישראל שמתפרסם בשפה האנגלית, אלא הוא במה נרחבת ושופר לדעות ימניות.
ב-94', בזמן ששמעון פרס היה שר החוץ, החליטו במשרד לצמצם את רכישת ה"ג'רוזלם פוסט" לנציגויותיו בחו"ל ב-1,000 עותקים. ההחלטה, המנהלתית לכאורה, התגלגלה מהר לכנסת, ושם כינה אותה סילבן שלום, אז ח"כ מהאופוזיציה, "נקמנות פוליטית".
נקמנות פוליטית, כן או לא, במוסף "אין ג'רוזלם" פרסמו באותה שנה, למשל, מדריך מפורט לרצח ערפאת שכלל עצות שימושיות למתנקש בחייו של הראיס אם וכאשר יבוא לביקור בירושלים. ולא רק הראיס זוכה לביקורת עיתונאית קשה ומנומקת. לפני כשנה, בידיעה חצי הומוריסטית, התבשרו הקוראים האנגלוסכסים (מדוע ב-כ' ולא ב-ק', רק כדי לחזק את התדמית הצנונית?) על מבצע ישראלי-ירדני שדאג להשיג דגימות משתנו של חאפז אל-אסד המנוח. הידיעה מספרת שבין מיני המחלות שהתגלו אצל אסד אובחנו גם שאריות הרואין, דבר שהסביר, לפי המסופר, את הזיותיו של השליט הסורי בניתוח המצב במזרח התיכון.
הקבוצה הקנדית הולינג'ר אינטרנשיונל, שרכשה את העיתון מההסתדרות בשנת 89', משמשת המו"ל של העיתון. עד אז נחשב ה"פוסט" לעיתון מתון המחזיק בדעות יוניות. מאז שהקבוצה (בבעלות דייוויד ראדלר וקונארד בלק, שני יהודים קנדים המחזיקים בכ-250 עיתונים יהודיים ברחבי העולם) נכנסה לתמונה הוא נעשה ימני נצי יותר.
עוד בשנת 96' התאגדו כמה עיתונאים ותיקים מה"פוסט" והגישו תביעות לפיצויי פיטורין מבית הדין לעבודה בטענה שהבעלים החדשים (הקבוצה הקנדית) של העיתון הפכו אותו לימני יותר, התערבו בתכנים וניסו להנחות אותם באילו נושאים לעסוק. התביעה לא שינתה את המדיניות של המו"ל ושל העורכים, הקו של העיתון לא באמת השתנה, אולי להפך. מאז רק התהדקו הקשרים של העיתון עם חצרו של בנימין נתניהו. הגברת שרה הוניג, למשל, הייתה עד מאי האחרון הפרשנית הפוליטית המובילה של העיתון. במשך 33 שנים היא החזיקה בטור פוליטי ופרסמה בו את דעותיה (הימניות). אבל, לטום רוז, המו"ל, ולג'ף ברק, העורך (שהחליף את דוד בר-אילן, שעזב את כס העורך היישר למשרת יועץ ההסברה במשרד ראש הממשלה דאז, נתניהו), זה כנראה לא היה מספיק. הם החליטו לפטרה ("עקב קיצוצים"), ובמקומה שכרו את שירותי כתיבתו של רון דרמר, יועץ פוליטי, שעבד אז ועובד גם היום עם בנימין נתניהו.
השוליים הסהרוריים של הימין, והשאלה עד כמה הם סהרוריים, עושים לאמנון שומרון כאב ראש לעתים. "זה מלמד אותך משהו בנוגע לסטראוטיפים. לא מזמן רואיינתי וטענו בפניי שאני תומך בקונספירציות של רצח רבין. אני לא פוסל דעה של אף אחד, אבל אני באופן אישי לא הצלחתי להתרשם שהיה שם משהו שדומה לקונספירציה. בניגוד לאחרים, אין לי נתונים לבדוק את זה, אז אני לא פוסל את זה על הסף, אבל באופן אישי לא השתכנעתי. אבל עצם הצבת השאלות מלמדת על סטראוטיפיות, כאילו אוטומטית אני תומך ברעיון של קונספירציה. זה מלמד על בורות וסטראוטיפיות. לא מזמן פרסמנו מודעה של זו ארצנו הקוראת לחיסולו של ערפאת. מיד קמה מהומה בתקשורת. מעבר לזה שאני חושב שזו מודעה לגיטימית, אצלנו מיד רצים לעורך ושואלים איך אני מעז, מיד עושים את הבלבול בין המערכת למודעה. שבוע אחרי זה עשינו סקר ו-27 אחוז חשבו שיש לחסל את ערפאת. ואז ראיינו אותי ונשאלתי איך אנחנו מעזים לפרסם את הסקר. זה הדהים אותי, היפוך היוצרות, שפתאום עיתון מואשם שהוא מפרסם אינפורמציה. שבוע שעבר ב'ידיעות' היה דיון אם צריך לחסל את ערפאת. כשזה מפורסם אצלנו מיד זו הסתה ומכניסים את רצח רבין וכל הסלט. אני חושב שזו השורה התחתונה של הכתבה הזו - ההתייחסות לימין היא תמיד שזה אידאולוגיה ולא עיתונות".
דוס אלקטרוני אי אפשר לקבוע בדיוק כמה אתרי אינטרנט שמזוהים עם הימין פועלים כיום. בהערכה זהירה אפשר לקבוע כי מדובר בעשרות.
נועם רוטר, שמחזיק ומפעיל את הפורטל www.rotter.net הוא גאון אינטרנט חצוף בן 17, בנו של הרב ישעיהו רוטר. האתר הביתי שלו (שעל פי דיווחים סוחף אליו כ-6,000 גולשים כל יום) התפרסם בעיקר בגלל הגילוי הראשון על נסיבות מותה של עפרה חזה, חשיפת זהותו של איציק מרדכי כשר המטריד והתביעה הענקית שהגיש נגדו לאחרונה העיתונאי יואב יצחק.
יש באתר קישורים לערוץ 7, למדריכים שונים, מנוע חיפוש וקישורים לאתרים ימניים אחרים. אבל בין שלל האינפורמציה שרוטר הצעיר מציע להיט הלהיטים הוא ללא ספק הפורום, שבו הגולשים עולים וכותבים ידיעות מפרי עטם.
אמנם רוטר (שהוא מפד"לניק כהגדרתו) כבר הודיע בעבר שאצלו באתר יהיה חופש ביטוי לכולם, גם לשמאלנים, אבל מעיון מקרי בהודעות שגולשים הוסיפו לפורומים נראה שחופש הביטוי של רוטר מעט מוגבל.
לדוגמה, בהתייחסות להלוויות של שמונת הרוגי החמאס בהתקפת צה"ל בשכם פרסם ב-1 באוגוסט גולש הזוי ששמו דניאל (שחתימתו ברשת באה תמיד בצירוף לינק לאתר של עפרה חזה ז"ל) ידיעה תחת הכותרת: "תשמעו קטע מצחיק שהיה בהלוויית הברחשים". בטקסט, שצוין כי עבר עריכה, נכתב: "כהרגלם, הברחשים ירו בהלוויה יריות באוויר. מהיריות הללו נפצעו שלושה ברחשים נוספים, לפחות אחד מהם במצב קשה. לפחות הם עושים לנו את העבודה".
האתר כיפה - בית הציונות הדתית, www.kipa.co.il, עושה רושם מהוגן ורציני יותר. באתר מציעים את כותרות ערוץ 7, מאמרים הקושרים בין שיבת ציון לפסקי הלכה, זמני כניסת השבת, צ'אט, פורומים ואינדקס. באינדקס האתרים אפשר למצוא אתרים המכילים מידע על שירות בצה"ל של בני ישיבות ההסדר, אתר מקיף בנושא שמיטה ואתר הבר מצווה, שבו מידע בסיסי על הכנת הטקס. הקישור המעניין שמציע האתר הוא לאתרים שמכילים "עלוני פרשת השבוע" המחולקים בבתי הכנסת.
גם מועצת יש"ע בכבודה ובעצמה מציעה אתר אינטרנט משלה, www.yeshanews.com, שמציע, כפי שנכתב מתחת ללוגו, "אמת ללא גבולות". האמת, על פי מועצת יש"ע, היא דיווחים על יריות של ערבים במתנחלים ובתנחלויות, פסטיבל מוזיקה ליד מכמש ומאמר על המשימות העומדות בפני ההתיישבות לאור המצב. על התנהגותם של תושבי חברון כלפי פלסטינים תושבי העיר אין אף מילה מן הסתם, גם לא על המשפחה הערבית שנהרגה ביריות נקמה של מחתרת יהודית חדשה.
ארץ הצבי פיק ניסיונות האינטרנט הם חשובים ומשפיעים, אבל עדיין אי אפשר לדבר עליהם כעל כלי תקשורת עיקריים. חנוך דאום מבהיר: "עדיין אי אפשר לדבר על האינטרנט כגורם משמעותי. הפוטנציאל הדתי הוא מאוד גדול והוא עדיין לא מנוצל. הרבה אגפים תורניים רואים באינטרנט כלי אמביוולנטי שיש בו הרבה זבל פורנוגרפי אבל גם סיכוי ממשי להפצת ידיעות. עדיין אי אפשר להגיד שהאינטרנט חדר באופן כזה שהוא באמת שינה את פני עולם התקשורת. זה לא נכון בכלל, וזה לא נכון לגבי המגזר שלנו, אבל מתחילה להיות השפעה. למשל, כל מוסד תורני מקים היום אתר משלו ויש בהחלט פריחה של אתרים עצמאיים של ימנים ודתיים".
אם כך, אחרי שהובהר שמהפכת האינטרנט פסחה על השטחים הכבושים (כמו על העולם כולו בשלב הזה), נשארו המתנחלים עם הכלי העיקרי, שבו אחזו עוד קודם. מעצמת התקשורת הסקסית ביותר בקרב המגזר היא אוניית ארץ הצבי, המשדרת מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל במשך 24 שעות ביממה את השידורים של ערוץ 7. אפשר לקלוט את שידורי הערוץ ברדיו (FM105.2) ואפשר לקרוא ולשמוע אותם באינטרנט www.a7.org בעברית, באנגלית, בצרפתית וברוסית.
הרבה מאוד מאבקים גרמה סביבה תחנת הרדיו שקמה כסוג של תשובה לקול השלום של אייבי נתן. אינספור משאים ומתנים בניסיון להכשיר את הערוץ, מהלכי חקיקה, התערבות שנויה במחלוקת של לימור לבנת (לשעבר שרת התקשורת), התנהגות שלומיאלית של המדינה (שלא השכילה לדאוג לערוצי שידור מספיקים וחוקיים לסקטורים שונים באוכלוסייה) - כל אלה ועוד הפכו את הערוץ לסמל ולפה להתנחלויות, ובעיקר לקולות הקיצוניים שבהן.
הוא אדיר כדי להבין את ההשפעה של הרדיו על היומיום של הציבור כדאי לחזור לינואר 2000, שאז פשטה המשטרה על תחנה פירטית של הערוץ ששידרה מתחומי ישראל (יותר נכון, מתחומי בית אל). בעקבות הפשיטה נגרם נזק רב לציוד השידור והתחנה נאלצה להפסיק את שידוריה. בתחנה החליטו לצאת בקריאה לציבור המאזינים למען יתרמו כספים להצלת התחנה, ואכן בתוך יומיים וחצי נאספו יותר משני מיליון שקלים במבצע ההתרמה. ספק אם הציבור החילוני האדיש בדרך כלל היה מתגייס במהירות כזאת להצלת תחנת רדיו אזורית שנקלעה למצוקת מזומנים.
כמו שהתחנה נעשתה חשובה למתנחלים ומייצגת אותם, כך היא נעשתה סדין אדום לאנשי מר"-צ ולציבור השמאלני. עזרה לכך במיוחד העובדה שהכוכב הבלתי מעורער של התחנה הוא אדיר זיק, שמחזיק בתוכנית אישית המשודרת כל יום שישי. הוא קולני, הוא מקומם, הוא קרוב אידאולוגית לזו ארצנו (התנועה, לא תוכנית הסטירה) ובעיקר - הוא מתעסק באופן אובססיבי ברצח רבין.
דאום: "'הצופה' הוא כלי תקשורת אובייקטיבי, אבל נוקט עמדה. הוא בעד החנינה של מרגלית הר-שפי ולא מעוות את הדיווחים. לגבי ערוץ 7 זה כבר לא נכון. הם לא מתיימרים להיות אובייקטיבים. אין ספק שערוץ 7 הוא לא הרדיו של כל המתנחלים, אלא של הפלג החרדי יותר, תורני יותר, מבית אל. אבל הרוב של הציבור הזה, הציבור הימני, בכלל נמצא ברעננה ובפתח תקווה. מי שבתכלס מקשיב לערוץ 7 זה רק ההתנחלויות התורניות. הציבור הדתי הלאומי כולו מואס בתקשורת כולה, ורק פלג מסוים מצא את ערוץ 7 כתחליף ראוי. היום גם אם בן אדם שומע משהו סנסציוני בערוץ 7 הוא יעביר לגלי צה"ל כדי לשמוע אם זה נכון. לגבי 'הצופה', 'מקור ראשון' ו'נקודה' זה כבר פחות נכון. הם הרבה יותר אובייקטיביים, אבל לוחמניים".
- איש כמו אדיר זיק לא מרחיק אתכם בעצם מהמטרה?
"הוא יהודי נחמד".
- השאלה היא אסטרטגית.
"תראה, יש לו כוח תקשורתי מדהים, הוא משדר בסך הכול שעה אחת כל יום שישי. אני חושב שהיום הוא כבר פחות מזיק. היום הוא מוביל קמפיין נגד אבישי רביב שאומר בעצם שאנחנו לא אשמים. זה לא כמו בימים הגדולים שלו, לפני רצח רבין. ברור שהוא לא מיינסטרים, אבל הוא לא מזיק".
כתבות
ני"ע
