כמה מלים טובות על השטן

קואליציות בין-לאומיות היו תמיד משונות. גם כאשר הן קמו כדי להציל את הציוויליזציה מידי סוכני-הרשע, היה תמיד הכרח לשתף בהן סוכני-רשע אחרים. אפשר להתחיל את ההיסטוריה של הקואליציות האלה עוד בבריתו של המלך חזקיהו עם הבבלים, כדי לבלום את האשורים (לישעיהו הנביא היו כמה הסתייגויות חמורות), ולגמור בקואליציות של המאה ה-20. כדי לבלום את המיליטריזם תאב-ההתפשטות של גרמניה הקיסרית, לפני 85 שנה, הבריטים והצרפתים, ובעצם גם האמריקנים, היו מוכנים לעשות יד אחת, במלחמת העולם הראשונה, עם עריץ אנטישמי רפה-שכל, הצאר ניקולאי השני של רוסיה. עשרים שנה אחר-כך, בריטניה וארצות-הברית יצאו להציל את הציוויליזציה המערבית מידי הנאצים בשותפות עם סטלין, בעצמו אויב מושבע ומר של הציוויליזציה הזו, רוצח-המונים, שהיה עד אז שותף נלהב של היטלר.

כאשר פלש היטלר לברית-המועצות, בקיץ 1941, וינסטון צ'רצ'יל התייצב לפני בית-הנבחרים בלונדון, להודיע כי יתמוך בסטלין עד נשימת אפו האחרונה. שנתיים קודם, רק בעל דמיון מפותח במיוחד היה מעלה על דעתו את צ'רצ'יל כורת ברית עם סטלין. בעשרים השנה הקודמות, צ'רצ'יל העמיד איבה בלתי מתפשרת לקומוניזם ולברית-המועצות במרכז תוכניתו המדינית. עשרים שנה הוא חיפש שותפים בקואליציה אפשרית נגד הבולשביקים. עכשיו הבולשביקים היו שותפיו בקואליציה נגד הנאצים. איך זה ייתכן? שאלו אותו. והוא העניק תשובה שרק צ'רצ'יל היה מסוגל להעניק, תערובת של הומור ושל אירוניה, של אנחה ושל קריאת תיגר: "אילו היה היטלר פולש לגיהינום, הייתי מתייצב לפני בית-הנבחרים ומשמיע כמה מלים בזכות השטן".

לשון אחר, צ'רצ'יל הודיע לבני דורו, מעמדת היתרון האינטלקטואלית של קורא היסטוריה נלהב, שהוא לא שינה את דעתו על סטלין ("השטן"), אבל עכשיו אין כל ברירה לעולם הדמוקרטי המתכווץ והולך. היעד החשוב ביותר הוא לבלום את היטלר, וכל השאר לא משנה. היה אפשר להגיד על צ'רצ'יל שהוא ציניקן ומקיאווליסט, מפני ששום איש מוסרי אינו יכול לטעון כי המטרה מקדשת את האמצעים. אבל צ'רצ'יל צדק: סטלין היה שותף חסר-תחליף במלחמה נגד היטלר. בלי ברית-המועצות המלחמה היתה מתארכת במידה כזאת, שאולי לא היתה יכולה להסתיים בניצחון, או לפחות היתה גובה מחיר כבד מנשוא מן המערב.

צ'רצ'יל ידע את ערך הברית עם סטלין - אבל גם הבין שהיא לא תוכל להימשך לנצח. כאשר המלחמה נכנסה לשלבים האחרונים שלה, והניצחון התקרב והלך, צ'רצ'יל הפציר ברוזוולט לסיים את הקואליציה, או לפחות להחליש אותה מאוד, ולהתרכז בבלימת ההתפשטות הקומוניסטית באירופה. רוזוולט מיאן להאזין. הוא פיתח חיבה אישית כלפי סטלין, וטיפח את התקווה שברית-המועצות תוכל להישאר בעלת-ברית קרובה גם אחרי המלחמה. הוא היה מוכן לחלוק את ההגמוניה בעולם עם "הדוד ג'ו" (כך קרא לו), גם אם המחיר היה גושפנקא לכיבוש הסובייטי של מזרח אירופה. לאמריקה היו נחוצות בערך עוד שנה אחת, ועוד נשיא אחד (הארי טרומן), כדי להבין שהדוד ג'ו אינו ידיד.

נוסעי-המשנה מדוע רוזוולט נפל בשביו של סטלין? סוף-סוף, נשיא ארצות-הברית לא היה טירון. בערוב מלחמת העולם השנייה הוא שימש בנשיאות כמעט 12 שנה. הוא ידע משהו על פוליטיקה ועל הטבע האנושי. הוא עמד על טבעו של היטלר עוד לפני שכמה אירופים עמדו על טבעו. הסבר אפשרי אחד לטעותו של רוזוולט גזור משדה הפסיכולוגיה של התרבות. אמריקנים - אומר ההסבר הזה - להוטים להתחבב. חוץ מזה, הם גם להוטים להאמין שכל בני-האדם הם כמותם: מעשיים, ענייניים, חייכניים, מנומסים, אינם שומרים טינה. האמריקנים הם "עם של פותרי בעיות", אומרת קלישאה חבוטה אחת. הם מעדיפים להאמין שיצר האדם פרגמטי מנעוריו, ושנחוצה רק דחיפה ידידותית קלה כדי להפוך את כל שאר העולם לפרגמטי כמותם.

ההנחה המקובלת היא שמשאלות-לב כאלה הן בדרך-כלל נחלתם של אנשי שמאל. הם מפורסמים בעודף סלחנותם לדיקטטורים שמאליים. בשביל שכמותם נטבע המושג האנגלי Fellow Travelers, שאולי אפשר לתרגם "נוסעי-משנה", ואפשר לפרש "נגררים". "נוסעי המשנה" השמאליים, באמריקה ומחוצה לה, זינקו על כל עגלה שניחוחות של צדק חברתי וסולידריות מעמדית נדפו ממנה, בלי שים לב לזהותם של העגלונים, או לרקורד שלהם. נוסעי-המשנה עשו כן לעתים קרובות בעיוורון ומתוך התכחשות עצמית.

אבל, למרבה העניין, הנטייה להאמין ש"הם" בסופו של דבר אינם שונים מ"איתנו" לא פסחה גם על פוליטיקאים מן הימין. כאשר הנשיא רונלד רייגן, האנטיקומוניסט הגדול ביותר של זמנו, נסע לברית-המועצות, ב-1988, הוא אמר לקהל סטודנטים באוניברסיטה המקומית שהבירוקרטיה הסובייטית בעצם אינה שונה הרבה מן הבירוקרטיה האמריקנית. גם פה, גם שם, יש יותר מדי בירוקרטיה, הבה ניפטר ממנה. היה קשה להאמין למשמע הדברים ההם. סוף-סוף ה"בירוקרטיה" בבריתהמועצות היתה חלק בלתי נפרד ממנגנון הדיכוי הגדול ביותר שיצר אי-פעם האדם.

האם איש המערות הוא באמת היטלר?

האומנם אפשר להחיל את כלל וינסטון צ'רצ'יל על הקואליציה הנוכחית? האומנם הוא היה אומר מלה טובה על האייטוללה חמינאי, אילו אוסאמה בן-לאדן היה פולש לאיראן? האם באמת איש המערות מאפגניסטן הוא אויב משיעורו של היטלר? האומנם כל-כך חשוב לתפוס את אוסאמה, עד שצריך לשדרג באופן דרמטי את היחסים עם פקיסטן, ארץ שבעשרים השנה האחרונות היתה החממה החשובה ביותר של טרור איסלאמי, יצואנית נטו של אלימות פוליטית, שמבתי-הספר הדתיים שלה יצאו הטליבאן ועוד בני-דמות שלהם ברחבי העולם המוסלמי? אם פקיסטן היא בעלת-ברית, אז נגד מי בכלל צריך להילחם? ואם איראן היא שותפה סמויה - בשבוע שעבר למדנו שהיא נענתה לבקשה דיסקרטית של ארצות-הברית לעזור בחילוץ טייסים אמריקניים, אם וכאשר יופלו בשמי אפגניסטן - אז מי בעצם אינו יכול להשתתף בקואליציה?

אי-אפשר כמובן לחלוק על חשיבותה של טקטיקה. לא כל שותף הוא שותף אסטרטגי, לא כל בעל-ברית הוא בעל-ברית נצחי. דוברים שונים של ממשל בוש דיברו בשבועות האחרונים לא על "קואליציה", כי אם על "קואליציות", והטעימו בזה את האופי החולף של ההתקשרויות. מאחר שהיעדים ישתנו משלב לשלב, ומאחר שהמלחמה תהיה ארוכה (כך הבטיחו לנו, "שנים, לא חודשים"), אין בכלל צורך בבעלי-ברית קבועים. היום אפגניסטן, מחר סומליה, מחרתיים קולומביה - ובעליהברית, בהכרח, יבואו מתוך השכונה, על-פי הנסיבות.

כל זה סביר בהחלט. אבל סביר פחות הוא הפלירט העז המתנהל עכשיו עם סין ועם רוסיה. סין מנצלת את ההזדמנות כדי להחמיר עוד יותר את הדיכוי נגד המיעוט דובר הטורקית באזוריה הצפוניים; ורוסיה מנצלת את ההזדמנות כדי להחמיר את מסע הדיכוי שלה נגד הצ'צ'נים. אומנם כן, האויגורים של סין והצ'צ'נים של הקווקז הם מוסלמים, אבל אין זאת אומרת שדמם מותר. מאבק השחרור הלאומי שלהם אינו המצאה של אוסאמה בן-לאדן, והוא התחיל שנים הרבה לפני "אל קאעידה". אומנם אוסאמה תפס טרמפ - ממין הטרמפ שתופס כל טפיל על גוף האכסניה שלו - אבל לא ייתכן שזכותם של עמים קטנים תישלל אוטומטית רק מפני שעל כנף בגדם נמצאו טביעות האצבעות של אוסאמה.

תהיה הקואליציה נגד יושבי המערות באפגניסטן אשר תהיה, צריך לקוות שהיא לא תצדיק משכון ארוך-טווח של ערכי המערב ושל סדרי-היום שלו.

לא נורא להפסיד קצת פופולריות מלחמה נגד טרור מתחלקת לפחות לשני חלקים. בחלק הראשון שלה היא מעוררת את אהדתם האינסטינקטיבית של כל הצופים, ובלבד שהצופים אינם טרוריסטים בעצמם. בחלק השני שלה היא מתחילה לעורר התנגדות גוברת, מפני שהיא כרוכה בפגיעות בחפים מפשע, ומפני שהיא גורמת אי-נוחות פוליטית, מוסרית ואסתטית. קל לאהוד קורבנות של טרור, קל פחות לאהוד קורבנות המשיבים מלחמה בכל כוח-האש העצום שלהם. קל לשנוא את אפגניסטן על כיעורם הפוליטי של שליטיה שונאי-הנשים ורודפי-הזרים, אבל קשה יותר לשנוא אותה כאשר היא מותקפת על-ידי מעצמת-על כול-יכולה.

לרוע המזל, מלחמה נגד טרור עולה ללוחמים בחלק ניכר מן הפופולריות שלהם. אם המלחמה הזו נועדה להיות כוללת וחסרת-פניות, ככל שהיא תתקדם ותתפשט, כך יתמעטו ויילכו בעלי-הברית. חלק ניכר מן העולם, במודע או שלא במודע, מתייחס למלחמה באפגניסטן כאל פעולת-גמול מורחבת של ארצות-הברית, נקמת אמריקה על המגדלים התאומים. אפשר לקבל, פחות או יותר, את מלחמת אפגניסטן, אבל נא לא להמשיך מעבר לזה מבלי להמציא תחילה "הוכחות".

צריך לקוות שארצות-הברית לא תיבהל מפני התמעטות הפופולריות שלה. קואליציות קמות כדי להשיג מטרות, לא כדי להוסיף ולהתקיים בכל מחיר. קואליציות הן רק אמצעים, לא מטרות כשלעצמן. אם מוכרחים להגיד כמה מלים טובות על השטן, עדיין אין צורך להפוך את זה להרגל קבוע, ולהתחבק בפרהסיה עם כל כנופייה של שדי שחת.