תמונה קבוצתית עם חבילה

ארבעה נכנסו אתמול (ד') לחדרו של שר האוצר, כדי להציל את המשק. שישים דקות שלמות לקח להם לארבעה כדי להקים ועדה שתציל את כבודו של המזמין לפגישה המוזרה. למעשה, גם חמש דקות יכלו להספיק כדי להגיע לאותה תוצאה, אך שר האוצר, סילבן שלום, בשלו, מדבר על עיסקת חבילה כמנוף באמצעותו יביא ישועה לכלכלת ישראל.

שלום רצה תמונה עם שותפיו לאין-עיסקה. כי מי שחשוב באמת הם אלה שאינם בתמונה, ראש הממשלה אריאל שרון ומתחרהו בליכוד, בנימין נתניהו. החבילה עליה מדבר שר האוצר היא, בראש ובראשונה, חבילה פוליטית. גם הוא, וגם כל חבריו לתמונה יודעים שהסכם, עיסקה או פשרה לא ייצאו מפגישות או מוועדות.

כאשר הציבור משדר לממשלה בכל דרך אפשרית, שאמונו ביכולתה להוציא את המשק מהבוץ הולך ופוחת, מי שנלחץ הוא, קודם כל, ראש הממשלה. אז הוא טורח להזכיר לכולם ביום א' שעליהם להתחיל לעבוד במרץ, ועוד מול המצלמות. תחינה/אזהרה זו הופנתה גם לשלום עצמו, לאמור, תתחיל להזיז את העניינים, תתחיל להראות תוצרת. שלום הוא, למעשה, בן הברית האחרון בין השרים הבכירים של הליכוד בניסיון להדוף את נתניהו, ועכשיו שניהם באותה סירה, וכאשר הביקורת כלפי שרון עולה בתחום הכלכלי, שלום הוא זה שאמור לספק את התשובות. התמונה עם החבילה היא תשובתו של שר האוצר.

כך התייצבו להם אתמול בבוקר נגיד בנק ישראל, דוד קליין, נשיא התעשיינים, עודד טירה, ויו"ר ההסתדרות, עמיר פרץ. שלושתם ידעו שהם מוזמנים לטקס הפרטי של שר האוצר, וכי מהפגישה המתוקשרת לא ייצא הסכם או חצי הסכם. אך אורחיו של שלום גם ידעו שצריך להיזהר בכבודו של כל שר אוצר. קליין יהיה מוכן לוותר על הריבית הריאלית הלא מציאותית, בדיוק כפי שפרץ יהיה מוכן להתעמת עם ועדים גדולים בסקטור הציבורי, ובדיוק כפי שהתעשיינים יהיו מוכנים לוותר על מענקים ממשלתיים שנסחטים בעת משבר. כולם ביחד, וכל אחד לחוד, ידעו כי הם ימשיכו בשלהם, והמשק יכול להמתין לימים טובים יותר.

אבל אצל שלום לא הידיעה שאין סיכוי לחבילה היא הקובעת. הוא ידע היטב, כי דבר ממשי לא יתפתח מהרומן עם שותפיו לעיסקה שלא נולדה. אלא שהעיקר הוא הרושם שרוצים להשאיר, הספין שבעניין, כפי שנתניהו לימד את הפוליטיקאים המקומיים. מצלמות היו, כותרות הופיעו, ונוצר רושם של פעילות וכיוון. כל היתר, משני הוא.

למעשה, יש שני סילבן שלום. מי שהזמין את קליין, טירה ופרץ היה סילבן שלום א', זה שמודיע לנו מעל כל במה אפשרית שהמשק במשבר, שהשעה היא שעת חירום כלכלית, ושעל כולם לגלות אחריות. סילבן שלום ב', לעומת זאת, ממשיך לדבוק בתקציב המבוסס על הנחת צמיחה של 4% בשנה הבאה. פעם היה שלום אומר שהמשק בדרך הנכונה, רק צריך להמתין ונראה את התוצאה בשנת 2002. כי ישראל, אומר שלום האופטימי, איננה אירופה הקפואה. לנו יש גידול אוכלוסייה, וזה כבר ידחוף אותנו.

סילבן שלום של 4% צמיחה אולי שותק, אבל ממשיך לחיות בין דפי הצעת התקציב שהוגש לכנסת. אלא ששלום א', זה של עיסקת החבילה, אומר לנו כי אין הוא יודע כיצד אנשים לא שמים לב שמסביב הבית בוער. השעה היא שעת חירום, אומר לנו השר האחראי והמחושב. הוא גם מאשים את דוד קליין שהוא מנותק מהמציאות, בגלל מדיניות הריבית שלו. איכשהו, הוא שכח להאשים את סילבן שלום האחר, זה של התחזית בדבר צמיחה של 4%, בריחוף גבוה מעל פני הקרקע.

אך יהיה זה משגה להאשים את סילבן שלום בחוסר עקביות. אילו שלום א', המציאותי, היה שר אוצר אחראי, הוא היה מוחק את שלום האופטימי, מחזיר את התקציב ובונה אותו מחדש. הדבר היה מחייב אותו לקצץ, לפגוע בקבוצות לחץ, לבטל את חוק הנגב, להגן על מערכת המס, להתעמת עם הפופוליזם הגואה. לא איש כמו שלום יכול לבצע את כל אלה. על כן, עדיף להמציא גימיק כלשהו שיסיט את הדיון מהעיקר, והגימיק היא התמונה עם אין-חבילה. היום אפשר להראות שיש תוכנית ואילו מחר, כאשר יתברר שהמיתון ממשיך להפיל קורבנות, יוכל שר האוצר להאשים אחרים בכישלונו. אם היום היעד המסומן הוא דוד קליין, מחר אפשר לצרף אליו גם את טירה ואת פרץ.

כך, יכולים לחיות להם ביחד שלום א' ושלום ב'. האופטימי ימשיך להגיד שהצמיחה תהיה 4%, וימשיך לפזר כספים מהתקציב. הפסימי יאשים אחרים, ויכריז שרק הוא יודע מה צריך לעשות. תמונה עם חבילה לפנינו, שיכולה להפוך גם לתמונה עם אליבי למצב כלכלי שהולך ונהיה חמור מיום ליום.