אמלי היא דורותי, אליס וגם קצת אמה

"אמלי", סרטו החדש של ז'אן-פייר ז'נה הוא דובדבן טעים ומתקתק על עוגת הקולנוע, שהצרפתים אופים בנחישות בעת האחרונה. קומדיה רומנטית סטרילית לחלוטין, שמותירה את הצופים בה עם חיוך מטופש למשך דקות ארוכות אחרי רדת המסך

"אמלי" הוא ניצחון, ניצחונו של הקולנוע הצרפתי במסעו המתיש לרנסנס משלו. הבריטים כבר הוכיחו יכולת מדהימה לשוב לימים הטובים שלהם, ועכשיו עושים את זה הצרפתים. השלישית בתרבויות הקולנוע המסורתיות, איטליה, עדיין מתמהמהת.

"אמלי" הוא דובדבן טעים על עוגת הקולנוע שהצרפתים אופים בנחישות בעת האחרונה. המאמץ שלהם עורר לא פעם חמלה, אבל בשנה האחרונה היינו עדים להצלחות בלתי מבוטלות, וכמה מהן אף מתעתדות להגיע אל המסך המסחרי.

"אמלי" הוא גם סרט יוצא-דופן. כל-כך יוצא-דופן, שקשה למצוא בו יותר מאשר את הדובדבן. זאת למה? משום שזהו סרט מתקתק מאוד, דביק לפעמים, חביב באופן חשוד ועשוי כלכך טוב, שאי-אפשר שלא להתמסמס מולו. עד כדי-כך.

יוצרו הוא ז'אן-פייר ז'נה, בלגי בכלל, שהחל את הקריירה שלו כאנימטור בסרטים קצרים, ניסיוניים. ב-1991 הוא הפתיע עם סרט ארוך ראשון בשם "דליקטסן", קומדיה שחורה, דוחה לפעמים, שעניינה בקניבליזם עירוני, שעוצמתו הסאטירית נחלשת בגלל עודף אנרגיה קולנועית. היום "דליקטסן" הוא סרט פולחן ממש.

מאז הספיק ז'נה, בין היתר, לביים את הפרק הרביעי והחלש ביותר בסדרת האימה ההוליוודית "הנוסע השמיני". זה קרה לפני ארבע שנים. מאז ועד עכשיו הוא טרח על "אמלי", והנה היא לפנינו במלוא הדרה.

עובדת היותו אנימטור ניכרת בסרט הזה מראשיתו. גם בסרטיו הקודמים בלט כישרונו כצייר, אבל הפעם הרחיב ז'נה את היריעה ויצר סרט מושלם, שבו הפכו יצורים על-אנושיים לחפצים ולציורים מאותו עולם מצויר.

את אמלי מגלמת אודרי טאטו, כוכבת עולה בצרפת, שכבר הרחיבה את הלב בתפקיד קטן שעשתה ב"ונוס ביוטי". אמלי היא הכלאה גאלית בין אליס בארץ הפלאות לבין דורותי מארץ עוץ, ויש בה גם קמצוץ מאמה של ג'יין אוסטן. היא מבקשת למצוא את נסיך חלומותיה. בדרכה אליו היא עושה רק טוב לאנושות, ומוצאת עצמה טועה בתוך המבוך המקסים ביותר בעולם, זה שנקרא פריס.

זו אינה פריס של תיירים מזדמנים, וגם לא מקום מגוריהם של יצורים אנושיים. לכל היותר זוהי פריס של אולפני קולנוע ("אמריקני מפריס", למשל, או "מולאן רוז'" של ימינו).

אבל ז'נה מצלם את פריס הלא-ממשית הזאת בפריס האמיתית, וגם אותה הוא הופך ליריעה משובבת-לב בעבור האנימציה האנושית שלו. אמלי עובדת במלצרות, לאחר שעזבה את אביה, האלמן המוזר. שם, בבית-הקפה, היא פוגשת לא רק לקוחות מוזרים כאביה, שזקוקים למגע הקסם שלה כדי לברוא את עצמם מחדש. גם עובדי המקום, מלצריות ומוכרות הטבק, זקוקים להדרכה התמימה.

בכלל, הסרט הזה עמוס סמלים, אבל באורח-פלא הסמליות אינה מכבידה. משהו מהקסם של אמלי, כלומר של אודרי טאטו, מחלחל אל הצופים כבר מהתמונה הראשונה שלה, כשהיא יוצאת עם מזוודה אחת, גרביים ארוכים, שתי צמות וחיוך שמסתיר נאיביות שלא מן העולם הזה.

איך אפשר להתנגד להצעה שהיא מגישה גם לנו, כפי שאומרת סיסמת הסרט, איך אפשר שהיא לא תשנה את חיינו.

זוהי כמובן קומדיה רומנטית סטרילית לחלוטין. אמלי משדרת סטריליות, וכך גם נסיך חלומותיה, בגילומו של מתיו קוסוביץ' (בדרך-כלל במאי זועם, כמו בסרטו "השנאה"). לקוסוביץ' נוכחות רבת-קסם והוא משתלב היטב באווירה חסרת האחריות שז'נה יוצר.

חוסר האחריות של ז'נה קשור למה שהיווה לא פעם מאפיין בולט והכרחי בקולנוע הצרפתי, עוד מימי האוונגרד של הסרט האילם, הקומדיות הסוריאליסטיות השטותיות של רנה קלייר, ואפילו אותו חופש שנטלו יוצרי הגל החדש בראשית דרכם.

ז'נה מהלך אם כן בתוך-תוכה של ההיסטוריה הדחוסה של הסרט הצרפתי, ומתוך שיטוטיו בקרבה הוא מצליח להפיק סרט קסום, שהוא גם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הזאת, וגם יצירה מקורית שמותירה את הצופים בו עם חיוך מטופש למשך דקות ארוכות אחרי רדת המסך.