געגועי לרמת-אביב ג'

"בבקשה", יאמר לעצמו בוודאי הקורא, "הנה מבקר הטלוויזיה האנין, עומד לעקם את אפו לנוכח העממיות המתפרצת מהטלנובלה העברית המחדשת במקומותינו". ובכן, אני נשבע לכם שלא: אני הולך לכדורגל, צוחק מ"שמש", בוכה מרוב אושר ב"פספוסים", ואפילו אופרות סבון מצליחות מדי פעם להצמיד אותי אל המסך, אלא ש"לחיי האהבה" היא מפגן מדהים של חובבנות, חוסר כישרון ובעיקר בוז מוחלט לצופים. מפיקיה נוהגים כמי שיש בידם את הנוסחה שעבדה בהצלחה כה מרובה ב"לגעת באושר" ומשום כך, אין להם צורך עוד להתאמץ: השחקנים מדקלמים את הטקסטים אחד אל מול השני, תוך שהם מפגינים מאמץ ניכר לזכור אותם בעל-פה ולהגות אותם נכון, הכל חוץ מלשחק, הדיאלוגים איומים ונוראים, ואפילו סיפור המסגרת הסביר ושיר הפתיחה הנעים לא מצליחים לכסות על החלטורה. אפשר לדבר כאן על "טעם הקהל", אפשר להצביע על המגבלות הנתונות של הז'אנר הטלנובלי ואפשר גם לסכם בשתי מילים: איום ונורא.

מי שחושב שהביקורת בזה לעיתים ל"טעם הקהל", מוזמן לצפות לפחות פעם אחת ב"לחיי האהבה" כדי להבין בוז מהו. אבל יותר מהסידרה החדשה עצמה, מעניין הכיוון החדש אליו הולך ערוץ 3, זה שהיה בתחילת דרכו אכסנייה ל"סדרות הטובות בעולם": סיינפלד (תודה לאל על השידורים החוזרים, גם בפעם המאה), "משתגעים מאהבה", "דרו קארי", "פרייזר", "הסופרנוס", "אי.אר" ואחרות, והפך למעין ערוץ של הפקות מקור, לעיתים במובן הרע של המילה.

אתמול הורכב לוח השידורים של הערוץ מארבע תוכניות מקור: "לחיי האהבה", "שבתות וחגים", "יצפאן" ו"ערב טוב עם גיא פינס". כל הארבע הן בלעדיות למנויי הכבלים. תוכניתו של גיא פינס היא חביבה ונעימה לצפייה, אבל היא אינה ה"נשק הסודי" שבו ינצחו הכבלים, "שבתות וחגים" קנתה לה קהל קבוע של צופים, אך עדיין מדובר בקהל מצומצם, "יצפאן" שעם ההצלחה שלו קשה להתווכח, הוא עניין של טעם, או של חוסר טעם, תלוי בעיני המתבונן. לו אך נוספה על כל אלה תוכנית אחת ראויה לצפייה, היה הדבר מטה את הכף לטובת הכבלים, אבל כש"הערך המוסף" הזה מתגלה בדמותה של "לחיי האהבה", המתחרה הראויה היחידה ל"שחר" בקטגוריית הסידרה הגרועה של השנה, אפשר רק לקוות כי נתוני הרייטינג שלה לא יהיו כשל "לגעת באושר", אחרת, מה זה אומר עלינו?