הצרפתים שוב מלהיבים

אמלי היא צעירה שממלצרת בבית קפה פריסאי. חייה משתנים, כשיום אחד היא מוצאת בדירתה קופסה ובה משחקים של ילד שהתגורר שם לפני שנים. היא מאתרת אותו והדבר גורם למהפך בחייה.

יהודה סתיו ("ידיעות אחרונות") מוצא בקומדיה הזו דימויים רבים "שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי שלנו מעיר האורות במאה העשרים: מגדל אייפל, רובע מונמארטר, כיכר פיגאל, ציורי רנואר, בתי קפה קטנים, אפילו 'ג'יל וג'ים' של טריפו".

בימים אלה "אין טוב מאשר למצוא מפלט בחיקה השובב של פריס חלומית, מסוגננת, טובלת בקיטש צבעוני שובה-לב". טאטו בתפקיד אמלי "מקסימה". הקולנוע של ז'נה "מלא קריצות וחיוכים, עם צורות ודימויים המתחלפים בקצב, תנועות מצלמה מהירות ופתאומיות, ערב רב של סגנונות, שעל כולם הוא מנצח בווירטואוזיות מענגת". ארבעה כוכבים ו"הנאה מובטחת".

עירית שמגר ("מעריב") טוענת ש"'אמלי' הוא סרט שמסתכל על עצמו בראי ואוהב את עצמו". סרט נרקיסיסטי ו"חסר ביקורת עצמית, עד שרק בשל כך הוא שווה צפייה (...). למתקתקות הזו, המשחקת בגורל, היתה היענות. הסרט זכה בפרסים רבים" והוא מצליח בקרב הקהל בצרפת ומחוצה לה. שלושה כוכבים.

אורי קליין ("הארץ") מוצא בו "שילוב של התחכמות והתחנחנות". יש אמנם "כמה בדיחות חביבות וכמה הברקות חזותיות משעשעות, אבל הסרט מתאמץ כל-כך להיות מקסים וחמוד, עד שהוא קורס תחת המאמץ".

קליין משווה את התחבולות והנוסחאות שנועדו "לספק לצופים אשליה של חן וקסם" בסרט הזה לאלה שבסרטו של קלוד ללוש, "גבר ואשה". בשני המקרים, "התוצאה סינתטית". ז'נה מתהדר "ברצון לעסוק בחוויה האנושית לגווניה המרובים, והרצון הזה הוא שטחי, ואפילו שקרי".

הסרט, כמו השנסונים הצרפתיים, בנוי מחומרים כמו "הבדידות, האהבה הנכזבת, הזקנה, הנעורים השבריריים". את "השמרנות" הזו ז'נה מנסה להסוות "בשלל גינונים סגנוניים ומרכיבים נושאיים עדכניים, לכאורה - כגון העיסוק בצילום כמייצג המציאות וכמחליף המציאות", אבל דווקא העיסוק הזה מבליט את היותו "קל מדי, מתחכם מדי, מתחנחן מדי", ובכך הוא "מחמיץ הזדמנות לעסוק באמת בנושאים שהשנסון הצרפתי, והתרבות הפופולרית הצרפתית כולה, עסקו בהם, לרוב ביושר ובכנות".

ז'נה מנסה להפוך את הסרט למעין "אגדה מודרנית". אבל כדי שזו תפעל כראוי צריך שיהיו בה, ואלה נעדרים מ"אמלי", "תחושה עמוקה של געגוע והכרה עמוקה במהות המלנכולית של הפנטסיה". התוצאה, על כן, היא "שעשוע קולנועי מסורבל, טרחני ובעיקר טריוויאלי מעט".

יאיר רוה ("העיר") סבור שז'נה, בדרך כלל במאי "קודר, פסימיסט", מפתיע הפעם עם "סיפור טוב-לב, חייכני ושטוף שמש". הסרט, "השני הכי מרהיב של השנה אחרי 'מולן רוז'" הוא סרט צרפתי, "לא הוליוודי, בעיקר במקומות שבהם הוא מעז לחרוג מהקו החייכני שלו".

בקיצור: אגדה פריסאית חביבה ומתוקה. יש הסבורים מתוקה מדי.