מיליארד ב"קניפל"

לכל שר אוצר יש קופה קטנה בצד, לצורך העברת התקציב. באוצר קוראים לזה "קופה ב'", אבל החרדים קוראים לזה "קניפל" - חבילונת של כסף, ליום סגריר.

הפעם, כדי לגמור את העסק בהצלחה עם כל חברי הקואליציה, זקוקים שרון ושלום ל"קניפל" כפול מהרגיל "אין בעיה לראש הממשלה או לשר האוצר להעביר את התקציב בכנסת אפילו ב-100 קולות, צריך רק לשלם לכולם", אומר נחום לנגנטל, נציג המפד"ל בוועדת הכספים. הוא מעריך את "דמי המעבר" של תקציב 2002 במיליארד שקל.

"אין שר אוצר, שלא מחזיק בצד את ה'קניפל' שלו לתשלום דמי המעבר. שרון ושלום אינם יוצאים מן הכלל. הצרה, שהם כבר בזבזו השבוע 700 מיליון, כדי לקנות את תמיכת שרי העבודה בהצבעה בממשלה, ולא נשאר להם מספיק כסף, כדי לגמור את העסק".

ה"קניפל", שלנגנטל מדבר עליו, נלקח מעולם המושגים היהודי-גלותי. מין כיס נסתר או "חבילונת", שהאיש הקטן בעיירה שמר בצד ליום סגריר. לנגנטל לא שלף אותו במקרה. הדימוי הזה מאפיין גם את התנהלות עסקי התקציב הממלכתי. הצעת התקציב איננה המילה האחרונה. שר האוצר משריין בסתר קופה לא קטנה למקח-וממכר הפוליטי עם השרים וחברי הכנסת, בדרך כלל שותפי הקואליציה.

כללי המשחק ידועים לכל. המחיר תלוי בעוצמת השליטה של הממשלה ושל העומד בראשה. בעשור האחרון הוא תמיד בסדר גודל של מאות מיליוני שקלים. באוצר קוראים לזה קופה ב', אבל "קניפל" מתאים יותר, אולי בגלל שהגוש הדתי-חרדי הוא הלקוח הראשי.

לנגנטל מדבר מניסיון. הוא מכיר את העסק מבפנים, מתקופת ממשלת נתניהו, כשהיה מנכ"ל משרד התחבורה ויועץ מתנדב לראש לשכת רה"מ, משה ליאון. זבולון המר ז"ל, מנהיג המפד"ל, כבר שכב על ערש דווי, ולנגנטל הוזעק לעזור בפירוק המוקשים בדרך לאישור התקציב.

אצל נתניהו, ה"קניפל" הסתכם בחצי מיליארד שקל. לנגנטל אומר, שזה המחיר הממוצע של דרישות החרדים לתוספות לא מתוקצבות לישיבות ולמקוואות. גם למפד"ל יש את ישיבות ההסדר שלה ואת החינוך הציוני-דתי, שמתחרה בש"ס על נשמות ילדי ישראל בעיירות הפיתוח.

החשבון החדש שלו, שהוכפל למיליארד שקל, כולל הפעם את התקציב השנתי של חוק הלפרט, הקיצבאות למשפחות ברוכות ילדים. האוצר מבקש להקפיא את החוק, ולא טרח לתקצב אותו. מחירו לבד - כחצי מיליארד שקל. לנגנטל משוכנע, כמו רבים וטובים בכנסת, שהחוק לא יוקפא, למרות שסילבן שלום עדיין עושה לגביו קולות של מקרר.

"שרון קיבל החלטה אסטרטגית קשה, ללכת עם שרי העבודה נגד ש"ס", אומר לנגנטל. "הטיפשות בעיסקה הזאת, שהיא נסגרה עם השרים, ולא הביאה בחשבון את המרד של חברי הכנסת בסיעה. עכשיו נשארו להם ב'קניפל' רק 300 מיליון שקל, וזה לא מספיק לקנות את סיעת העבודה, ובטח לא את החרדים".

לנגנטל מעריך, כי בחשבון הכלכלי, ישתלם לשרון ולשלום להמשיך בערוץ זה. לכל היותר, הוא יעלה להם ב-200 מיליון שקל נוספים - "כסף קטן" לעומת 700 מיליון, שאין להם, כדי לסגור עיסקה עם החרדים.

התנגדות החרדים לבדם (22 קולות), תוך פרישה מהקואליציה, עדיין מבטיחה לשרון רוב של 61. את התנגדות סיעת עמיר פרץ אפשר לקזז בקנייה של סיעת רומן ברונפמן, במחיר זול לאין שיעור, בלי להביא בחשבון רשת ביטחון אפשרית של שינוי (שישה קולות).

התנגדות נוספת אפשר לנטרל בקניית הימנעות של סיעה כלשהי מהאופוזיציה, אף היא במחיר לא גדול. לנגנטל לא מזכיר את המפד"ל, שכבר התנהלו איתה דיבורים בכיוון הזה, והיא לא דחתה אותם על הסף.

אלא שלא הכל כלכלה, והחשבון הזה יפה לטווח קצר. לא מהרהורי ליבו בטוח לנגנטל, שהעבודה איננה המשענת היציבה לליכוד. בחשבון פוליטי לטווח ארוך, הברית עם החרדים משתלמת יותר, גם בלי האמונה ב"עין הרע", אשר ניתנת בכל ראש ממשלה שהלך נגדם.

כשש"ס עומדים בצד וצוחקים

לנגנטל דיבר ולא ידע, שבלילה הקודם דלקו האורות בלשכת שרון עד שעה מאוחרת. רה"מ עשה עם יועציו הערכת מצב חדשה, אחרי המכות שחטף בכנסת. הצעת הממשלה לייקר את הארנונה ברשויות המקומיות נפלה ברוב של ארבעה קולות. חוק להעברת 350 מיליון שקל מרשות הנמלים לתקציב הביטחון נפל בתוצאת תיקו. הצעת האי-אמון השבועית נדחתה בקושי, על חודם של שני קולות - רוב דחוק וחסר תקדים בממשלות האחדות.

ח"כ בכיר מהליכוד אמר למחרת, שההצבעות היו לשרון "כרטיס צהוב". סיעת העבודה סירבה להפסיק את ישיבתה, כדי להשתתף בהן. הח"כים העדיפו לכסח את השרים שלהם, שתמכו בממשלה בתוכנית הקיצוצים. ש"ס המשיכה בקו ההתנגדות של שריה לתקציב, והצביעה נגד או ברגליים.

"זה היה מחזה משפיל לראות איך הממשלה או-טו-טו נופלת", נזכר הח"כ. "רק מי שלא בודק את האופק הפוליטי שלו, יכול להגיע למצב שכזה. מסתבר, שלא מספיק רוב בממשלה. רוב בכנסת זה סיפור אחר. הצטרפות למקהלת משמיצי החרדים בתקשורת טופחת על פניך ברגע האמת של הצבעת האמון, כשאנשי ש"ס עומדים בצד וצוחקים. אם היעדרות העבודה אותתה לשרון שהסיעה לא בכיס שלו, גיחוכי החרדים אותתו שהוא הולך לצאת קרח מכאן ומכאן. יפסיד אותם, ולא יוכל להישען על העבודה".

הפקת לקחי הכישלון בכנסת הסתיימה בלשכת רה"מ בשתי החלטות גורליות: דחיית אישור התקציב לאחרי ה-31 בדצמבר, והיערכות לחידוש הברית עם החרדים. הראשונה נגזרת מהאחרונה. שרון קבל פסק זמן של עד שלושה חודשים, לגיבוש הברית הראויה. אורי שני, הרל"ש, לחץ שלא לבנות על העבודה. בשעת ערב מוקדמת, הוא היה עד ראייה לביזוי שרי העבודה בישיבת הסיעה, ברגע ששירי ויצמן אמר, שהם מוכרים את המפלגה תמורת כיסאות בממשלה.

פתאום כולם דואגים לנגב ישיבת הסיעה חשפה מוקש חדש, המאיים לפוצץ את האחדות. החלטת הסיעה להתנגד לביטול חוק הנגב, כתנאי להמשך השותפות, נוספה לקו האדום של הקפאת חוק הלפרט. חוק הנגב מעניק לתושבי הנגב הטבות מס מדורגות, בשיעורים של 25%-5%. האוצר לא ביקש את ביטולו בחוק ההסדרים, כמו חוקים פרטיים אחרים.

אבי החוק הוא ישראל כץ מהליכוד. שרון ושלום תמכו בו מהאופוזיציה לממשלת ברק. שר האוצר דאז, אברהם שוחט, התנגד, כמו לכל החוקים הפופוליסטיים. אחרי הבחירות הוא שיחרר את תסכוליו במסע אישי לביטולם. שרים וח"כים מהעבודה ניסו למכור את החבילה לשרון במו"מ על התקציב, בהנחה שהחרדים יוותרו בתמורה על חוק הלפרט.

שרון ושלום קנו, עד לרגע שחוק הנגב נהפך לסמל שווה ערך לחוק הלפרט, ואז תפסו שהם במלכוד. אומרים, שחיים רמון חידד את הסמל, כדי לקדם את פירוק האחדות. הוא ניחש, שהחרדים לא יקנו את החבילה. רק שרון טעה בקריאת המפה. החרדים לא בלעו את הפיתיון, והעבודה שסכסכה ביניהם, מסתלקת לפתע מביטול חוק הנגב. עכשיו הוא צריך להכריע בינה לבין ש"ס - השותפים הבכירים, שיוצאים נגדו ומאיימים על שלטונו.

כץ: "לא בטוח, שהעבודה תפרוש, אפילו אם חוק הלפרט לא יוקפא. תסמכו על שמעון פרס, שימצא תירוץ מדיני, המחייב את המשך השותפות. את החרדים קל יותר להוציא מן מהכלים. מספיק להרגיז שניים- שלושה רבנים, כדי שיתנו פקודה, וה-22 של ש"ס ויהדות מצביעים כאיש אחד נגד הממשלה. זו הבעיה של שרון, וסילבן שלום לא עוזר לו, כשהוא מתפאר איך העביר השבוע את התקציב בממשלה בלי החרדים, לראשונה בהיסטוריה".

מטריד את כץ, שיותר מדי גורמים קושרים עצמם לחוק שלו, כולל הוועדים החזקים של המפעלים הגדולים בנגב, שנכנסו לתמונה. במארס 2002 יתקיימו הבחירות להסתדרות החדשה. "פתאום כל אחד צריך להיות מיליטנטי יותר מחברו, וכל אחד אומר שהוא נלחם למען הנגב. אתה רואה את המיליטנטיות הזאת מתחילה, אבל אינך יודע איך היא תיגמר".

נכון לעכשיו, כץ מרוצה מההתקוממות העממית של הנגב נגד ביטול החוק, פחות מהאלימות בצמתים ויותר מהלחץ הגובר דרך התקשורת המקומית, שמחלחל למעלה.

"לא מדובר כאן בקיצוץ תקציב לאיזו עירייה, שיפגע ישירות בראש העיר ובכמה פקידים. פה מדובר בהטבה אישית לא מבוטלת לציבור שכירים רחב, שכבר נכנס להתחייבויות כספיות גדולות על חשבונה. לא פשוט לבטל את ההטבה, אחרי שהתפשרנו עם האוצר על דחיית ביצועה לחודש יולי השנה ועל הורדת התקרה עד פעמיים השכר הממוצע.

"את התוצאה החיובית של ההטבות מרגישים בנגב בכל מקום. קשה לקחת אותן חזרה ככה סתם, בלי להדליק את השטח. פורום ראשי הרשויות המקומיות לא עלה השבוע לכנסת ביוזמתו, כדי לבטל את הגזירה. הם גם לא יזמו את המאבק העממי. אישית, הם היו רוצים להתעמת עם הממשלה כמה שפחות, אבל הם נגררים או נדחפים למאבק, כי אין להם ברירה. אם לא יהיו בפנים, מהר מאוד הם ימצאו את עצמם בחוץ".

פורום ראשי הרשויות נדד בין הסיעות הגדולות. בכל אחת איימו חברי אותה מפלגה להחזיר את כרטיסי החבר. סיעת העבודה היתה האחרונה בתור, ואותה הדליקו במיוחד. השרים חטפו מהם את המקדמה לכסאח של חברי הסיעה על תמיכתם בביטול חוק הנגב, שהפכה אותם להיות "הגלגל החמישי בממשלה".

ראשי הרשויות סיפרו, איך חזר הצבע לפני התושבים, איך אנשים שתכננו לעזוב קונים מגרשים לבנות את בתיהם. הם הזהירו מפני מרי אזרחי, ושאלו את השרים אם יחושו להציל אותם מפקידי ההוצאה לפועל, אחרי שלא יוכלו לעמוד בהתחייבויות הכספיות שנטלו על עצמם. אחד מהם הציע לנתק את הנגב מהמדינה, ולכונן שלטון עצמאי.

המחיר והדמגוגיה

כץ עדיין מתווכח עם האוצר על מחיר החוק. האוצר, כדרכו, מגזים. הוא התחיל עם הפסד של יותר ממיליארד שקל בשנה, נסוג ל-900 מיליון ועכשיו מתנדנד סביב ה-600 מיליון. פיני בדש, ראש מועצת עומר, לא נותן יותר מ-300 מיליון. אבל המחלוקת איננה כל-כך על הפסד ההכנסות (כץ מצטט מספרי התקציב עשרות פטורים אחרים, שעולים עשרות מיליארדים), כמו על עובי שכבת הנהנים. אוכלוסיית הנגב דלת מספר והכנסות. רק חצי מיליון תושבים, מתוכם כשליש בדואים, עם הכנסה ממוצעת נמוכה ב-20% ממרכז הארץ.

האוצר טען, כי רוב השכירים בכלל מתחת לסף המס. כץ ביקש מהמשנה לנציב מס הכנסה, חיים דוקלר, נתונים ראשונים של סוף שנת המס. הוא מוכן לעשות חושבים, אם יתברר שרוב הנהנים הם מהעשירון העליון. תוקף החוק הרי נקבע מראש לשלוש שנים.

כץ: "הרבה דמגוגיה נשפכת כאן, אבל ביטול חוק הנגב לא יעבור בכנסת. הוא לא יכול להיכנס לחוק ההסדרים, כמו שנרמז מהאוצר, כי הוא לא עבר בקריאה ראשונה, כמו החוק שנמשך. בדקתי זאת עם כל המשפטנים. הם יצטרכו ללכת בחקיקה רגילה, ואם ינסו להעביר אותו בהליך מזורז, נגייס את הרוב, ונפיל אותו, כמו שהעברנו את החוק על אפה וחמתה של ממשלת ברק". הוא עצמו מפריד בין המלחמה על החוק שלו, לבין הצבעתו על התקציב. שרון יכול להיות רגוע. כץ יצביע בעד.

יקדימו לא יקדימו?

ההתרוצצות הפוליטית סביב חוק הנגב, היא סימפטום להתרופפות שליטתה של הממשלה בכנסת, אחרי ההתנהלות הצולעת של האוצר בהכנת התקציב - לא מעט גם בגלל סגנון תפקודו של השר. שליטת הממשלה מצטמצמת בעיקר להצבעות ממושמעות, בהצעות האי-אמון השבועיות. ההצבעה, שכמעט הפילה אותו השבוע, והקרע בסיעת העבודה בין השרים לח"כים על התמיכה בתקציב, אולי שכנעו את שרון שעדיף לסמוך על שותף יציב יותר כמו החרדים.

שרון יעשה הכל, לקיצור פסק הזמן להעברת התקציב, שעליו הוחלט השבוע בהתייעצות הלילית - כמה שפחות משלושה חודשים. הוא צריך רק לאיים על השותפים הסוררים בפיזור הכנסת, כי הרוב לא רוצה בחירות עכשיו, כולל הוא עצמו. בליכוד, בעלי העניין בהקדמת הבחירות הם המיעוט, שבונה על שובו של נתניהו. בעבודה הקרועה, חוששים מהתרסקות. גם בש"ס לא ממהרים. בכיר בסיעה אמר השבוע, כי פתרון משבר התקציב הוא עניין של חודש לכל היותר.

כל החלטה על הקדמת הבחירות תהיה פוליטית, על-פי הסיכוי של כל ח"כ להיבחר כעת מחדש, גם אם יעטפו אותה במליצות ממלכתיות. "צחוק הגורל, שדווקא אצל סילבן שלום נפל האסימון הזה, כשאמר לא מזמן, שהוא נואש מהסיכוי, שסיעה עם 19 חברים תוכל לנהל את המדינה", נזכר השבוע חברו לסיעה. "זה אותו סילבן, שרקח את הדילים בסוף תקופת ברק, ורצה רק בחירות לראשות הממשלה, במקום ללכת על בחירות לכנסת, שהיו מחזירות את הליכוד בגדול".