הערבים בערים המעורבות: זרים בביתם

מצבם של הערבים העירוניים גרוע אף יותר ממצבם הכללי של ערביי ישראל: פחות דירות בבעלות פרטית, למשל 36% ביפו לעומת 83% בממוצע במגזר הערבי, צפיפות גבוהה, בנייה בלתי חוקית בלית ברירה ותחושה מעמיקה של ניכור ואפליה

בעוד בעיית הקרקעות ותת-הפיתוח ביישובי הערבים בישראל עלתה למודעות ציבורית בשני העשורים האחרונים, בעיקר בשל הקמת גופים מייצגים כמו "ועדת המעקב" וציון אירועים המוניים דוגמת יום האדמה, הרי שמצוקת הערבים החיים בחמש הערים המעורבות במדינה, נדחקה לשוליים. רק לאחרונה החלו לפעול גופים ערבים בערים אלה, הדורשים, הן מהממשלה והן מהרשויות המקומיות, לשפר את מצב התשתיות, התכנון והקצאת המשאבים בשכונות הערביות.

ארגון "שתיל" פרסם לאחרונה סקר שטח, העוסק במצבם של הערבים המתגוררים בערים המעורבות. על פי ממצאי הסקר, שהכינו ד"ר יוסף ג'בארין והנא חמדאן, עולה, כי בחמש הערים המעורבות בישראל חיים כ-90 אלף תושבים ערבים, המהווים כמעט 10% מכלל האזרחים הערבים במדינה. הערבים מהווים 4.4% מכלל אוכלוסיית תל-אביב-יפו, 20% מאוכלוסיית לוד, 19% מאוכלוסיית רמלה, 10% בחיפה ו-26% מכלל אוכלוסיית עכו.

הסקר, שבדק אחדים מתחומי החיים האורבניים בערים רמלה, לוד ויפו, מראה, כי מצבם של הערבים בערים אלה גרוע, במיוחד בהשוואה למצבם של התושבים היהודים בשכונות הסמוכות. יתרה מזאת, בסעיפים מסוימים, מצבם של הערבים העירוניים גרוע אף יותר ממצבם הכללי של ערביי ישראל.

הממצאים חושפים נחיתות בכל תחומי החיים של האוכלוסייה הערבית: חברתי, כלכלי ותכנוני. רבים מהערבים מרגישים, כי מנסים להפריד, באופן מתמשך, ביניהם לבין השכונות היהודיות, ומשתמשים במונחים כמו "גטואיזציה" לתאור מצבם.

ד"ר ג'בארין: "העיריות בערים שנסקרו נוהגות ברשלנות פושעת, מוניציפאלית ומוסדית, כמעט בכל תחומי החיים, ומתייחסות לערבים כאל לא יותר מאשר מפגע דמוגרפי, סביבתי ופוליטי. אותם הפחונים המשמשים את הבדואים בנגב, מצויים גם במרכז ההוויה האורבנית של ישראל". הוא סבור, כי נעשה ניסיון לטשטש את המורשת הערבית של ערים אלה, על ידי הריסת מבנים עתיקים, בעלי ערך ארכיטקטוני והיסטורי. מנגד, האוכלוסיה המקומית עומדת חסרת אונים ולרוב בלתי מאורגנת, דבר המחזק את תחושת הניכור.

במקביל, מאז שנות ה-80 החלו להיווצר בישראל ערים מעורבות חדשות, בנוסף לחמש הערים ה"היסטוריות". הנא חמדאן, שחקרה את הנושא, מביאה כדוגמא את הערים נצרת עלית, באר שבע ואף נהריה, אליהן קיימת הגירה של תושבים ערבים.

להערכתה, 10% מתושבי נצרת עילית כיום הם ערבים. חלק מתושבי ערים אלה אפילו אינם רשומים שם בפועל כתושבים (אלא במקום מגוריהם הקודם), למרות שהם גרים שם מזה זמן רב. "גם בערים אלה קיימת סגרגציה בין יהודים לערבים", מציינת חמדאן. "בנצרת עילית נמצא, למשל, כי כאשר נכנסת לבניין משפחה ערבית, התושבים היהודים עוזבים בהדרגה, ומוכרים את הדירות לערבים. כיום ישנם בניינים בעיר, בהם רוב של משפחות ערביות".

ביפו מנתה האוכלוסיה הערבית בשנת 1998 כ-13 אלף תושבים. אוכלוסיה זו מרוכזת כיום בשלוש שכונות: עג'מי, העלייה (אלג'באלייה) ולב יפו (אל-נוזה). בשתי הראשונות 90% מהאוכלוסיה היא ערבית (לפי דעת התושבים), ובלב יפו מחציתה ערבית.

מלאי הדירות למגורים ביפו הערבית ירד בהתמדה עם השנים, בשל פעולות הריסה. ד"ר ג'בארין טוען, כי עד 1987 נהרסו כ-70% מהמבנים בשכונות עג'מי, וכ-30% בשכונת העלייה. הערבים בעיר מופרדים מבחינה מרחבית יותר מבשאר הערים המעורבות, והם רחוקים גם משאר ריכוזי האוכלוסיה הערבית בארץ.

עם זאת, במהלך השנים האוכלוסיה מתרחבת מעבר למרכז הראשוני (איזור עג'מי): האוכלוסייה היהודית יוצאת מאיזורים אלה, ומשפחות ערביות תופסות את מקומן. מגמה זו צברה תאוצה ביפו, במיוחד לאחר אירועי אוקטובר 2000.

אחוז משקי הבית הערבים ביפו, המתגוררים בדירות הנמצאות בבעלותם הפרטית, הוא 36% בלבד, מספר הנמוך מאוד ביחס לממוצע הארצי (73%) ולממוצע בקרב הערבים בארץ (83%). 75% ממשקי הבית מתגוררים בבתים שנבנו לפני 1965.

חלק ניכר מערביי יפו נחשבים כיום לדיירים מוגנים, המתגוררים בדירות שבבעלות חברות עמידר וחלמיש. בשנת 1996 פרצה בעיר "אינתיפאדת הדיור", שלוותה בפלישות רבות לדירות, ובעקבותיה התחייב משרד השיכון להקים מאות יחידות דיור לערבים. בפועל, ולמרות העובדה כי מאז 1987 נכללות השכונות הערביות בפרויקט שיקום שכונות, ולמרות מאמצי העירייה דרך "המישלמה ליפו", ההזנחה בהן עדיין רבה.

העירייה הקימה לפני מספר שנים את המישלמה ליפו, וזו יוזמת פרויקטים רבים להקמת תשתיות פיזיות (ביוב, מדרכות, כבישים, טיפוח גנים), אך התושבים אינם מרוצים. אחד הפתרונות המוצעים למצוקת הדיור בעיר הוא פרויקט "בנה דירתך", במסגרתו מתוכננות להיבנות 95 יחידות דיור. עם תחילת הפרויקט, נרשמו אליו מספר רב של משפחות, אולם רבות מהן פרשו, בשל מצוקתן הכלכלית ואי יכולתן להשיג משכנתא. במקביל, מאשימים התושבים את העירייה בהעדפת פיתוח פרויקטים לבניית דירות יוקרה בעיר (כמו "גבעת אנדרומדה"), כדי לקלוט תושבים חדשים ועשירים בעיר, ולגבות מהם ארנונה, תוך הזנחת הטיפול בבעייתם.

"התושבים הערבים בערים המעורבות הפכו במלחמת השחרור מרוב למיעוט", אומר נסים שקר, חבר מועצת עיריית ת"א-יפו. "ביפו הונהגה מדיניות של אפלייה, נישול והריסה, שנמשכה עד שנת 1987, ובמהלכה נהרסו למעלה משלושת אלפים יחידות דיור של ערבים. העובדה כי רוב הקרקעות היו שייכות למינהל מקרקעי ישראל והוגדרו כנכסי נפקדים, והדיירים התגוררו בהם בדמי מפתח והיו בעלי זכויות מוגבלות - הקלה על פינויים מהאיזור".

שקר סבור, כי הידרדרות השכונות הערביות ביפו נבעה גם מחוסר אירגון של הקהילה, היעדר מסגרת ייצוגית ופילוגים פנימיים, שהקשו על התמודדו בבחירות לעיריות ועל השגת ייצוג יחסי לגודלן. גם בגופים המייצגים הערביים (כדוגמת "ועדת המעקב", "ועד ראשי הרשויות" ואחרים) לא הייתה לערים המעורבות כל נציגות. בעיית הייצוג הגיעה לפתרון עם הקמת ה"אגודה למען ערביי יפו" בשנת 1979, המהווה דגם לאגודות דומות, המוקמות בערים מעורבות נוספות.

"לערים המעורבות בעיות ייחודיות, ואין הן דומות ליישובים ערביים אחרים", מסביר שקר. "צריך לטפל בהן בשיטות שונות לגמרי. כיום מדברים על הגליל, המשולש והנגב - ואילו אנו איננו קיימים. אם נהווה כוח פוליטי ממשי בזירה המקומית, נוכל לצמצם את הפערים ולהגיע לשיוויון, והסיכוי לכך טוב יותר משל שאר היישובים הערביים".

עיר נוספת בה עוסק הסקר של "שתיל" היא רמלה. ברמלה מתגוררים כ-12 אלף ערבים, רבע מהם בצפיפות גבוהה של יותר מ-2 נפשות לחדר, בהשוואה ל-7% בקרב כלל העיר המתגוררים בצפיפות דומה. רק ל-44% ממשקי הבית הערביים בעיר דירה בבעלות פרטית.

הערבים ברמלה מתגוררים בשלושה ריכוזים עיקריים. בעיר העתיקה גרים 2,900 ערבים, המהווים כמחצית מכלל תושבי העיר. חלק גדול ממשקי הבית הערביים בעיר העתיקה ממוקמים בבניינים ישנים השייכים לעמידר, ולהערכת תושבי המקום, מאות ממבנים אלה, בהם מתגוררים ערבים, מיועדים להריסה. בשכונה רווחת התופעה של הרחבת בתים קיימים באמצעות פחונים, בשל מחסור במגורים ומצוקה כלכלית בקרב התושבים הערבים. מאידך, קיימים בשכונה גם מגרשים ריקים, שנוצרו כתוצאה מהריסת הבתים הערביים הישנים, והמשמשים היום כמזבלות ומגרשי משחקים.

השכונה השנייה היא שכונת ג'ואריש, בעלת מוניטין כשכונת פשע ואלימות (על רקע מאבקים הקשורים, בין היתר, לסחר בסמים). "למרות המצוקה החברתית הקשה בשכונה", אומרת בות'יינה דביט, מאירגון "אלדאר" הפועל ברמלה, "לא עשו דבר כדי לפתור את הבעיה, פרט להקמת גדר מפרידה מסביב לשכונה". אחרים מכנים את השכונה "גטו", ואומרים, כי התחושה היא שג'ואריש נתונה ב"סגר".

השכונה השלישית היא שכונת גן חק"ל, הממוקמת במזרח העיר. שכונה זו (המורכבת משני חלקים נפרדים) ממוקמת על קרקע המוגדרת כחקלאית. ד"ר יוסף ג'בארין, מבצע הסקר, אומר כי כרגע נמצאת בתכנון תוכנית חדשה הנוגעת לשכונה (רג"מ 3000), המייעדת את השטחים במזרח רמלה לתעשייה מטרופולינית: "התוכנית מקיפה את השכונה מכל הצדדים, ואינה מותירה שטחים נוספים לצרכים עתידיים כמו שטחי ציבור או מגורים. בלב ים של תעשייה, יהיו שני איים של שכונות ערביות. אין שום התייחסות תכנונית לאיכות החיים של התושבים, ולצרכים העתידיים של השכונה".

"בקרב האוכלוסיה הערבית ברמלה קיימת צפיפות אוכלוסין גבוה, המשולבת בחולשה כלכלית, רמת השכלה והישגים אקדמיים נמוכים, והזנחה רבה", אומרת בות'יינה דביט. את עמותת אלדאר (בערבית: בית) הקימה קבוצה של תושבי העיר, ומטרתה הראשונית היא לטפל בבעיות הדיור. "אנו אוהבים את העיר, אך בעייתנו העיקרית היא עניין הדיור, שאינו רק קיר ותקרה, אלא גם האפשרות לקיום בכבוד. בעשור האחרון רמלה קלטה אלפי עולים, אולם לנו לא נבנו פרויקטים של דיור ציבורי. הערבים אינם רוצים להפוך לעברייני בנייה ולכבוש אדמות לא להם, אך אין לנו ברירה, ואנו נדחקים לפינה של בנייה ללא היתרים". הערבים, לדבריה, מצויים במעגל קסמים: כתוצאה ממדיניות של אי תכנון, הבנייה הבלתי חוקית רק הולכת ומחמירה, תוך פגיעה קשה בעתיד פיתוח הערים.

העמותה אף הגישה לאחרונה עתירה לבג"ץ נגד פרויקט בנייה בעיר, בו ניתנו תנאים מועדפים לטובת משוחררי צה"ל, ובית המשפט חייב להקצות בפרויקט גם מספר דירות לערבים.

דרישה נוספת של האגודה היא לשמר אתרים היסטוריים בעלי ערך ארכיטקטוני, היסטורי ותרבותי-ערבי ברמלה, בעיקר בעיר העתיקה. בין הרעיונות שמועלים, דרישה להתחדשות עירונית על בסיס הכרה היסטורית בעבר העיר, ודרישה להתחדשות המרקם הישן, ולא להעלמתו.

נראה, כי מאבקם של הערבים תושבי הערים המעורבות, נמצא רק בראשיתו.

צרו איתנו קשר *5988