פישר והשרוטים

דוד פישר, ראש הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, הוא אחד האנשים שאפשר לזקוף לזכותם את השגשוג העכשווי באגף הקולנוע התיעודי בישראל. לארי ליבסקר הוא מספר איך התחום האפור והצדדי הזה נהיה אט-אט לענף ייצוא משגשג ומסביר למה הקרן מנסה להגיע גם למתנחלים

2001 הייתה השנה המשמעותית ביותר לקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה. הקרן הגדילה את תקציבה כמעט פי שלושה בעקבות חוק הקולנוע החדש.

הראיון עם פישר התקיים בשבוע שבו סרט דוקומנטרי זכה לשיא הרייטינג שערוץ 2 ראה זה כמעט שנתיים דלילות (30 אחוזי צפייה בסרט על חייה של עפרה חזה, של הבמאית שירי שחר והצוות יחזקאלי-טל-שיר), ובמקביל פרץ לאוויר ערוץ 10 האולפני והשמרן שהשיג אחוזי צפייה נמוכים.

לא מדובר בסרט בודד, אלא בגל. לאחרונה זוכים יותר ויותר סרטים תיעודיים להערכה ולשבחים בעולם ובישראל. ההישג הזה נזקף הרבה מאוד לזכות תמיכתה של הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה שאותה מצעיד מ-99' הקולנוען דוד פישר. הוא ניסח את הכללים, לטוב ולרע: קו אישי, שלא מתבייש להיות מסחרי, קומוניקטיבי ומושך קהל. פישר עלה על נוסחה מנצחת - אם אתה חי ממילא במדינה המייצרת צרות וחדשות לכל העולם, כדאי שתנסה למכור את זה.

לפרוץ את הסגר פישר הוא קולנוען חברתי. סרטו האחרון "רשימת אהבה", שעסק בחיפוש שלו ושל אחיו אחר אחותם האבודה, זכה להערכה רבה בארץ ובעולם. הוא מאמין בפוטנציאל המסחרי של הקולנוע הדוקומנטרי וממקד את האסטרטגיה של הקרן לשנים הבאות בשיווק: "יש נטייה לראות בדוקומנטרי סרט של 60-50 דקות שהולך לטלוויזיה ומסיים את תפקידו לאחר שידור אחד או שניים, ואולי מטייל בפסטיבלים בעולם, וזהו. אני רוצה לפני זה לחשוף כמה שיותר סרטים בבתי הקולנוע. זה מעט יומרני, אבל זאת לא המצאה שלי. אחד מסרטי הקולנוע המצליחים ביותר היום בניו יורק הוא 'לפניך ברעדה', סרט תיעודי על ההומוסקסואלים בקהילה החרדית. אני רוצה שהסרט הדוקומנטרי יתחרה על זמנם הפנוי של רוכשי הכרטיסים".

"תומר והשרוטים" של תומר היימן הוא דוגמה קלאסית. בסרט צפו כמעט 30 אלף אנשים, כמובן בזכות איכותו, אך הרבה בגלל עבודת שיווק מצוינת שעשו יוצריו. "בעיניי זה המודל", הוא אומר. גם "הקומדיאנטים" זכה לכמות צופים מרשימה, והוא יוקרן מהחודש בשני בתי קולנוע בניו יורק.

התאילנדים הרוסים פישר מאמין שהקרנת סרטים דוקומנטריים ישראליים בעולם היא הדרך הטובה ביותר לשפר את תדמיתה של ישראל. "אמרתי פעם לשמעון פרס ש'אם הייתם מציגים את הסרטים הדוקומנטריים הטובים שנעשים כאן ברחבי העולם, הייתם נותנים את ההסברה הטובה ביותר'. הסרטים מציגים את מורכבות ההוויה הישראלית ואת מגוון רבדיה. הייתי עם 'רשימת אהבה' בפסטיבל בינלאומי בתאילנד, ולאחר ההקרנה נערכו עימי ראיונות בעיתונים ובטלוויזיה. בכולם ציינו שבעקבות הסרט הם גילו ישראל אחרת מזו המשתקפת בדיווחי החדשות".

גם אם מדיניות ההסברה לא עושה שימוש פורמלי בסרטים, פישר מדווח על קשרים אמנותיים עם מדינות האויב. "במסגרת קרן מדיאה אנחנו נמצאים בקשרי עבודה טובים עם מדינות ערביות. בסמינרים אנחנו נפגשים עם יוצרים ממצרים, מלבנון, מירדן, ממרוקו, מאלג'יריה ובשנה הבאה גם מסוריה", הוא מספר.

במקביל להצהרות הדיפלומטיות בדבר משא ומתן אמנותי עם הסורים, פתח פישר ערוץ הידברות בגזרת המתנחלים. הצעד הזה עורר תרעומת אצל כמה קולנוענים, ובהם ג'אד נאמן, מורו הנערץ מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ובאינטרנט הורצה עצומת מחאה שחתמו עליה אנשים חשובים בתעשייה. פישר: "התגובה האוטומטית של אנשים על הפנייה שלי הייתה 'זה לא מוצא חן בעינינו, אז אנחנו מוחים'. כולם מתהדרים במושג האחר. החריג, הערבי, המזרחי הם האחר. המתנחל הוא לא האחר? כמה אנשים נסעו לשטחים לאחרונה? אני לא נוסע לשם. אני לא יודע איך הם חיים, אני רק מרגיש את הקושי ואת המערבולת החווייתית שהם עוברים. אם הייתי גר שם הייתי שולח שלוש הצעות ועושה את הסרט בעצמי כדי להביע את המצוקה שאני חי בה. אני לא מביע את דעתי אם צריך לגור שם או לא, לפנות אותם או לא. אבל במקום שאני חש שהאוכלוסייה חלשה מכדי לפנות אלינו, אני יוזם את הפנייה.

"בעקבות הפנייה לשטחים קיבלנו 15 הצעות. אם לא תהיה הצעה טובה לא נתמוך בסרט רק בגלל שהחלטנו לעשות סרט של יוצר מהשטחים. הפנייה ליוצרים אינה אמירה פוליטית. מי שמכיר אותי יודע שזה לא מביע את דעתי הפוליטית. חוסר ההיכרות שלי איתם גורם לי להיפתח אליהם. אני בטוח שהיצירה תהיה אנושית ומרתקת, ולא פמפלט תעמולתי או הרואי, כי לא נתמוך בזה".

- אז יש לקרן אג'נדה פוליטית?

"אסור שתהיה".

העניין שלו במתנחלים לא חדש. בסרטו הראשון הוא ניסה לפצח את הרב כהנא. "רציתי לחשוף את הטירוף של האיש הזה, שהיה אז בשיאו, בשנת 81'", הוא מסביר את המוטיבציה. "רפי בוקאי למד איתי בכיתה באוניברסיטה, והוא היה הצלם שלי בסרט. עמוס גיתאי היה המנחה. סיימנו לערוך את הסרט והנחנו אותו בארון. יום לאחר מכן הוא נעלם. לא נותר ממנו אפילו פריים אחד.

עד היום אני צוחק עם רפי שאולי כדאי שנעשה סרט על החיפוש אחר הסרט הנעלם".

התיעודיים והדולרים

- הקהל הישראלי כמעט לא מעוניין בסרטים עלילתיים ישראליים. למה שיבואו לראות תיעודיים?

"אני מודע לכך שרק אחוז אחד או שניים מהקהל הולכים לסרטים ישראליים. אני מאמין שהקולנוע התיעודי יוכל להחזיר את האמון של הקהל בקולנוע הישראלי. כוכבי קולנוע גדולים אין כאן. הקהל מחפש סיפור טוב להתרגש איתו. לסיפורים אמיתיים יש כוח. לצערי, התאחדות בעלי בתי הקולנוע לא הייתה מוכנה לתמוך בסרטים דוקומנטריים עד היום. התמיכה שלהם היא כמעט אוטומטית בסרטים עלילתיים באורך מלא. אני רוצה לפרוץ את הסגר שהוטל על הסרט התיעודי. בימים אלו אנחנו נמצאים במשא ומתן מתקדם בנושא עם בעלי בתי הקולנוע. נורית שני מקולנוע לב מוכנה להקרין סרטים ישראליים דוקומנטריים, וגם עודד הורוביץ מבעלי יונייטד קינג ובית ציוני אמריקה בתל אביב. בלי פרסום טוב ושיווק נכון אין לסרטים סיכוי. לכן הקרן תקצה תקציב לשיווק הסרטים ולחשיפתם בתקשורת".

פישר רואה בתיעודיים ענף ייצוא מוביל. "הסרטים מגיעים לייצוא, ובעקבות קופרודוקציות עם תחנות טלוויזיה זרות מוזרם כסף רב למדינה", הוא אומר. "אם יש תחום מצטיין בתעשייה המקומית זהו הדוקומנטרי. אנחנו כבר לא במצב שיש לנו רק מה ללמוד, אלא גם מה לתת. לכן פרצנו מזמן את גבולות ישראל. בשנה שעברה מתוך 26 סרטים שהתקבלו למדיאה, הצלחנו להכניס שישה סרטים ישראליים. לא עושים לנו טובה, אלא מכירים באיכויות שהבאנו".

- למה הדוקומנטריים מצליחים בחו"ל והעלילתיים לא?

"הם מצליחים כי הם לא מנסים לחקות את הוליווד או סרטים אירופיים, מכיוון שהתקציב והמנטליות לא מאפשרים זאת. העשייה היא עצמאית ואמיתית".

- אתה אומר שנוצרה כאן שפה קולנועית ישראלית ייחודית?

"אני לא יכול לומר שיש סגנון ישראלי, אך הצטברו אוסף עבודות אותנטיות. מה שהכי מקומי וקרוב אליך הוא גם הכי אוניברסלי".

חצי מיליון דולר לחצי שעה פישר סוחב את תחושת האחר עוד מהבית. "תמיד הרגשתי שנעשה עוול גדול להורים שלי שהגיעו לארץ כפליטים לאחר השואה וניסו לשרוד את החיים בשפיות", הוא מודה. "כשאבא שלי עבד בחברת מקורות הוא נכנס לוועד כדי להילחם על תנאיהם של הפועלים. מיד שמו עליו תווית של קומוניסט. לקח לו שנים לקבל עבודה כמנהל עבודה. לא במשרד, כי הוא מעולם לא סבל להיות בחדר, אלא מנהל עבודה שעובד בחוץ בשמש או בקור עם הפועלים. כבר בגיל 13 כשרציתי ללכת לקייטנה הוא אמר לי 'חודש תעבוד, חודש תבלה'. עבדתי במחצבה עם הפועלים. אני זוכר כמה כיף לקום בחמש בבוקר עם הפועלים, לקנות שמנת, לחם, כמה ירקות ולעשות הפסקת אוכל. איך שהייתי מגיע היו אומרים, 'הנה הבן של יוסק'ה. אסור לדבר על זיונים. הילד פה'. חייתי במסגרת של אנשים שעובדים נורא קשה אבל המערכת הגדולה דופקת אותם ולא נותנת להם כבוד. זה יצר בי את הצורך לא לעמוד בשקט ליד עוולות. כשהגעתי לקולנוע באופן טבעי ניסיתי בכוחותיי להגן על אדם חלש מול הממסד שתמיד יהיה חזק ממנו וינצח. אני מאמין שצריך לעבוד קצת עם טורייה ביד כדי לקבל פרופורציות בחיים".

- אז כדי לקבל תקציב מהקרן צריך להיות אמן מיוסר?

"לא, זו עבודה נהדרת ומאתגרת. למרות שלדור שלי היה קשה יותר לעשות סרטים, בגלל שעבדנו בפילם וחומר הגלם היה מאוד יקר".

- היום מצלמים טלוויזיה תיעודית בדי.וי, וידאו דיגיטלי, שהוא אמצעי זול, למה עדיין צריך כל כך הרבה כסף?

יוצר מקדיש 100-80 ימים נטו לעבודה על סרט אחד, ולעתים אף כפול. צריך לפחות 100 אלף דולר, לפי חישוב של 50 דקות, במחיר של 2,000 דולר לדקה לפחות. אחת הסיבות שאנו עובדים על שיתוף פעולה עם תחנות טלוויזיה זרות היא שלסרט יהיה תקציב גדול יותר. בארצות הברית סרט במסגרת התוכנית 'פרונטליין' מקבל תקציב של חצי מיליון דולר לחצי שעה".

ערוץ 10? שיהיה בהצלחה

- איזה שיתוף פעולה יש עם תחנות ישראליות?

"שיתוף הפעולה עדיין לא מנוצל במלואו. רוב הדרישות שיש לי מופנות לערוץ 1 מכיוון שהוא ערוץ ציבורי. הייתי מצפה שיקצו ארבע שעות בשבוע לסרטים דוקומנטריים, ולא שייתנו שעה אחת בשבוע על פני עונה אחת במסגרת 'הסיפור האמיתי'. מה שקורה בערוץ 1 לא תלוי בנתן כספי (מנהל הדוקומנטרי בערוץ 1, א"ל). קשה לצפות מאדם שנמצא בראש מחלקה עם מנהלים מתחלפים שיוכל להביא לידי ביטוי את כל רצונו.

"אני רוצה שבערוץ 2 יקצו סלוטים קבועים לתיעודיים, לא ב-12 בלילה או ב-12 בצהריים. טלעד עושה את זה כבר כמה עונות".

- וערוץ 10?

"ערוץ 10 נמצא בתחילת הדרך, כך שכל מה שיש לי להגיד זה בהצלחה, כי זה יהיה טוב לכל היוצרים. הם משקיעים בסרטים דוקומנטריים מכיוון שהם מחויבים לכך על פי תנאי המכרז. אף אחד מהסרטים עוד לא עלה לאוויר מכיוון שלוקח הרבה זמן להפיק דוקומנטרי. הייתי רוצה לראות שהם יקצו שעה קבועה פעם בשבוע לתיעודיים".

- מה נשאר?

"ערוץ 8 הוא המקום לסרטים דוקומנטריים היום. עושים מספיק? לא. יכולים יותר? כן".