זה שלום עליכם עדכני?

עיבוד לסיפורו של שלום עליכם על חייט עני שזוכה בהגרלה בכסף רב. הוא הופך לגביר העיירה, אך העושר עולה לו לראש, ובסופו של דבר הוא מאבד הכל.

שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") מוצא ש"העיבוד של סיני משמר את הגרעין התמים של הדמויות של העיירה והשמות הגלותיים, אבל נותן למחזה תחושה יותר מודרנית על-ידי יצירת דיאלוגים יותר חריפים ורצף עלילתי יותר מתומצת", והשחקנים, בהכוונתו, יוצרים דמויות "קריקטוריות". שולמן, בן-דוד ושילמן, "בתפקידי הדור הצעיר והתמים, מצוינים", חגי "נפלא בתור החתן המלוקק והדוחה. אך העיקר הוא הצמד טוביה צפיר ומיקי קם, החייט המתעשר ואשתו הקלפטע, שכובשים את הבמה במשחק קומי מוחצן ופרוע".

לאלה שיטענו, שהביצוע של צפיר וקם "מריח מדי משפת התיאטרון המסחרי, הבדרני והקלוקל", בר-יעקב משיב, שדווקא "בתוך ההקשר של הבימוי המסוגנן והאירוני, זה בדיוק הדבר המתבקש".

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") טוען, שכל הרכיבים מסיפורו של שלום עליכם - חלום הזכייה הגדולה, העשיר החדש והמגוחך שמאבד את הכסף וה"עיירה שיוצאת כולה מדעתה למראה חלום הכסף" - כל אלה, "חוץ מהעיירה, בעצם - ישנם גם בהצגה הזאת. מה שחסר זה מחזאי ובמאי שיידע מה זה סגנון ולמה הוא עושה את מה שהוא עושה". זה לא מספיק לקחת סיפור של שלום עליכם, בדרנים "ותיקים" כצפיר וקם, "עוד כמה שחקנים מנוסים(...), ועוד כמה צעירים נמרצים(...), כדי להפוך להצגה, "כי הצגה זה לא החלפת תלבושות מגוחכות, או קטעי מוסיקה(...). הצגה זו יצירת ממשות על הבמה, שתהיה יותר מהפרחת רפליקות כאילו אקטואליות ('אספסוף גאה'). הצגה זה טקסט שמוביל את הדמויות ממקום רגשי אחד למשנהו, ולא מאיזו הצחקה דלוחה אחת לשנייה".

למרות "הניסיון הבימתי של המופיעים", הם לא מצליחים ליצור דמויות, "אלא קריקטורות די דוחות, ואין כאן שום 'שלום עליכם לשנות ה-2000' ככתוב בתוכנייה, אלא מין מרקחת בידורית מייגעת (...), שגוררת מחיאות כפיים בסופה, בעיקר בגלל שמם של צפיר וקם על סמך מה שהם עשו בעבר. בוודאי לא בגלל מה שהם עושים בהצגה הזאת".

אליקים ירון ("מעריב") סבור, שסיני "החמיץ הזדמנות נפלאה להעביר את הסאטירה של שלום עליכם למציאות העכשווית שלנו". במקום "עיבוד חדשני", קיבלנו "הצגה שמזכירה את התיאטרון האידי הישן, במובנו הרע ביותר. משחק מוחצן, מוגזם, סחטנות רגשית ומנגינות חמצמצות.

"ההצגה בדרנית במובן הרע של המילה. אפילו בדרנים נודעים כטוביה צפיר, מיקי קם וחנה רוט, פוגמים כאן בשמם הטוב. לא זכייה גדולה ולא סאטירה, רק משחק של קריקטורה".

בקיצור: דעת הרוב - בידור במובן הרע של המלה, אך יש גם מי שסבור שמה שמתבקש כאן זה החן העממי והגס הזה.