ברחוב אבו-קישק, פינת כיכר העצמאות

למלים "הוא הכיר את הערבים" יצא במרוצת השנים שם רע. הן שימשו בדרך-כלל את משמיעיהן להצדקת עמדות פוליטיות קיצוניות: כל מי ש"מכיר את הערבים" יודע שאי-אפשר לתת בהם אמון. בארץ, הרבה לפני הקמת המדינה, התהווה והלך מעמד שלם של "מכירי ערבים". ל"מכירי הערבים" היו חברים ערבים רבים, הם ידעו את לשונם, הם ידעו את גינוניהם, הם הנחילו לעברית המודרנית את פתגמיהם - והם הגנו על כל שאר היישוב מפני בורותו. בפרפרזה על אברהם שלונסקי, הם היו "כחיץ לי ביני ובין עולם", או כזכוכית המפויחת במעמד ליקוי-חמה.

אין זאת אומרת שלא היה מה ללמוד מ"מכירי הערבים". לא פעם היה אפילו הרבה מה ללמוד. "מכירי הערבים" לא שנאו ערבים. לעתים קרובות, כבוד ותחושת קרבה עמדו ביסוד התעניינותם. ראשוני "השומר" התלבשו בבגדי ערבים, כי חשבו את הערבים לתושביה האותנטיים של הארץ; והמורה הגדול יצחק אפשטיין, שלימד במושבות הגליל, ניסה להנהיג עברית ב"הגייה גלילית" מיוחדת, שלא תהיה בה בי"ת רפה, כמנהג הערבים. אבל העומק האינטלקטואלי של "מכירי הערבים" פחת והלך במרוצת השנים, ואת מקום הפרספקטיבות ההיסטוריות והתובנות הפסיכולוגיות תפסו הכללות שטחיות.

בחודש שעבר מת ברמת-השרון אדם, שהיה באמת מ"מכירי הערבים" - ואף כי היה איש של הכללות גורפות, ולא תמיד התברך בסובלנות, הנה אשמה אחת מעולם לא היה אפשר לטפול עליו: שטחיות. באוקיינוס העמוק של ידיעותיו ושל ניסיון חייו היו מעט מאוד מים רדודים. שמו היה אליהו בנימיני, הוא היה חקלאי ואיש-ציבור, אבל הוא היה גם היסטוריון, פילוסוף ומורליסט. הוא שנא את השכתוב המסיבי של ההיסטוריה, שנעשה במקומותינו - בייחוד של ההיסטוריה היהודית, אבל גם של ההיסטוריה היהודית-ערבית.

אביו של בנימיני היה ממייסדי רמת-השרון, וראש המועצה הראשון שלה. היה לו בית-מידות עם חצר ענקית, "עשרים דונם", ברחוב אוסישקין בואך כיכר העצמאות. כשפרצה מלחמת העצמאות נאספו כל ערביי הסביבה בחצרו של אבא. "הבאנו להם אוטומובילים - ושילחנו אותם", נזכר בנימיני בשיחה, בערך חודש וחצי לפני מותו. הוא היה שרוי במצב-רוח זועף, והציניות המרה של זקנתו טשטשה הרבה מן האידיאליזם של נעוריו. בניגוד לאביו, שהיה איש דתי, ממתוני היישוב ("ציונים כלליים א'"), הבן היה מ"פועלי ציון שמאל", סיעה של מהפכנים שרצו לשלב את תיקון היהודים בתיקון העולם, ועשו ניסיון מעניין וטרגי למזג מרקסיזם וציונות. אחדים מהם סיימו את הניסיון הזה במחנות הכפייה של סטאלין.

האב והבן היו ביחסים טובים עם האיש, שעל אדמותיו יושבים רבים מתושבי מדינת ישראל. זה היה השייח' המהולל אבו קישק. "קרקעותיו", סיפר בנימיני, "השתרעו מכביש פתח-תקווהרמתיים ועד הים, עד הירקון, עד רעננה. רמת-השרון לבדה סיפחה 17 אלף דונם מאדמותיו". אבו-קישק לא רצה ללכת. אדרבא, הוא ואיכריו השאירו את רהיטיהם בחצר הענקית של הבנימינים. "הם הניחו שהם יחזרו כעבור כמה שבועות. במקומות אחרים בעטו בהם בתחת, למשל, בשייח' מוניס (הלוא-היא רמת-אביב של ימינו)".

בנימיני אמר כי אבו-קישק ואיכריו קיבלו פקודה מן הוועד הערבי העליון -פנות את בתיהם, עד שחילות-הפלישה הערביים יחזירו אותם לשם. מה מעניין היה הפרדוקס: הם התכוונו לחזור כמנצחים וככובשים; אבא בנימיני ידע שהוא יאבד במקרה כזה את כל רכושו - אבל הרהיטים חיכו לבעליהם.

אבו קישק מת ב-1954, עני וחסר-כול. "הרשו לו להישאר בלוד", נזכר בנימיני. "רק לו, לא לפלחים". הוא הספיק לבקר עוד פעם אחת אצל הבנימינים לפני מותו. הם נדהמו לראות את השינוי שחל בו בזמן כל-כך קצר. "מקודם הוא היה גוי גדול וחזק. עכשיו הוא היה רק שלד עצמות", אולי בגלל מחלת הסוכר, אולי מפני שלבו נשבר. הוא היה בסך-הכול בן 60 במותו. הוא השאיר אחריו בת, אבל לא השאיר אף פרוטה אחת למחייתה. בנימיני סיפר כי הבת הזו, "אחר-כך היתה באה אל ג'וש פלמון (מן הידועים שב'מכירי הערבים', י' ק'), וביקשה עזרה".

בנימיני לא התפעל מן המידה שבה יהודים ניסו להבין ערבים, עוד משחר הציונות. "בורוכוב היה מורה שלי", הוא אמר על הפילוסוף הגדול של הציונות המרקסיסטית. "ובורוכוב כתב בספרו 'טריטוריה וציון', שאוסישקין (ממנהיגי ההסתדרות הציונית ומן ה'אקטיביסטים' הגדולים של היישוב) אמר לו: הפלחים הערביים בארץ הם צאצאים של יהודי בית שני, וכשנגיע הנה עם תרבותנו, הם מיד יתבוללו בקרבנו".

בנימיני נשאר מרקסיסט ואינטרנציונליסט עד יום מותו. אבל הוא לא חשב שיש פתרון לסכסוך היהודי-ערבי. "הונאה עצמית", הוא אמר על תהליך אוסלו. "רבין, שהיכרתי היטב, פשוט נקלע למבוך".

הפסימיות של בנימיני היתה אולי בלתי-נמנעת, אצל איש שראה בעיניו כמעט את כל המאה ה-20. המאה הזו לא חיזקה אצלו את האמונה שיצר האדם טוב מנעוריו. בימיו האחרונים הוא ישב בדירתו הצנועה ברמת-השרון, עם רעייתו היפה ברכה, תיעד בשקדנות את חייו לטובת נכדיו ("עיתונים ועיתונאים לא מעניינים אותי", הוא חזר והטעים לעומתי ברוב חן), וכתב על אמונה ועל מטפיזיקה. בין דפי הגמרא לבין ספר יחזקאל, המרקסיסט הזקן התענה בשאלות על ביאת המשיח.

תהיתי השבוע מה היה אליהו בנימיני חושב אילו הספיק לקרוא (ב"הארץ", בידיעה של עקיבא אלדר) את פרטי ההסכם-שלא-הוסכם בין שרידי ממשלת אהוד ברק ובין הפלסטינים, בטאבה, בפברואר 2001. ארבעים אלף פלסטינים נועדו ליהנות מזכות השיבה, בתמורה לוויתור מלא של הפלסטינים על שיבתם של איזה ארבעה מיליון אחרים.

מה בדיוק צריך לחשוב על הקח-ותן הזה, שרקמו שלמה בן-עמי ויוסי ביילין ויוסי שריד (שליווה אותם לטאבה)?

רשע מה הוא אומר, מה לכם השוטים האלה, שלמשמע שמם בלבד יתמלאו הפיות שחוק עד סוף כל הימים. חכם מה הוא אומר, הבה נקווה שלעקיבא אלדר יהיו סקופים כאלה בקרבתזמנים גדולה יותר ליום הבחירות, כדי שמפלגת העבודה תקבל פחות מנדטים מן הרשימות הערביות. תם מה הוא אומר, אתם יודעים מה, אולי דווקא יש בזה משהו.

הרי ברור בהחלט כי זכות השיבה שרוצים הפלסטינים לא תינתן להם כל זמן שיש רוח-חיים באפה של ישראל. אבל גם ברור באותה מידה שישראלים ופלסטינים לא יוכלו לעולם לעבור לפרק הבא, אלא אם כן ינסו תחילה לסגור את הפרק של 1948. זה מסוכן, כפי שראינו בקמפ-דייוויד, אנשים עלולים לצאת בטריקת דלתות ובגלגול רימוני-יד. אבל אי-אפשר להימנע מן הסיכון.

ישראל אינה יכולה להציע שום נוסחת פשרה מתקבלת על הדעת. בוועידת הפיוס הכושלת בלוזאן, מיד אחרי מלחמת העצמאות, ישראל הביעה נכונות לחזור ולקלוט מאה אלף פליטים, שמינית אוכלוסייתם בזמן ההוא. עכשיו, 52 שנה אחר-כך, נציגיה המאוד-לא-מוסמכים הציעו לקלוט פחות מחצי המספר הזה, פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית הפלסטינים (לפי ההערכה האופטימלית של הפלסטינים עצמם).

זו לא פשרה. אז מה זה בכל-זאת? זה סמל. האם סמל חשוב? אולי.

אדוארד סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני המזהיר והבלתי-נסבל, אמר פעם כי הוא רוצה לשמוע את ישראל מבקשת סליחה על 1948. אתם יודעים מה - הוא אמר (ואני מצטט מזיכרוני) - שלא תחזיר את הפליטים, שתגיד רק שהיא מצטערת שהיא גירשה אותם. סעיד מעולם לא דיבר בשם עמו, אלא אולי כאשר לקח את בנו לגבול לבנון, וידה אבנים בחיילי צה"ל. אבל ייתכן שבעניין הסליחה הוא דווקא כיוון לדעתם של רבים.

אומות אינן מבקשות סליחה בקלות. אמריקה לא התנצלה בפני האינדיאנים, או בפני השחורים; הבריטים עדיין חייבים סליחה בערך לחצי העולם; הספרדים - לשליש; הרוסים - לרבע; הצרפתים - לחמישית. אבל למזלם הטוב של העמים האלה, לבקשת הסליחה אצלם אין שום משמעויות קיומיות.

פסיכולוגים, כשהם מטפלים בנפגעי טראומה, מדברים על הצורך ב"סגירה", מה שקוראים באנגלית closure. אין זה מספיק שטראומה מגיע אל קצה. כדי שהנפגע יתאושש, צריך לסחוט ממנו כל טיפה של כאב, של כעס, של עצב. טראומה צריכה הכרה ותיחום לפני שאפשר להתרפא ממנה. טראומה גם צריכה לא פעם הכרה מצד מי שגרמו אותה, או מצד מי שצפו בה.

כמובן, שטות תהיה להעמיד פנים שאפשר להניח את המזרח התיכון על ספתו של פסיכותראפיסט, ולרפא אותו באמצעות נסיוב אחד בריא של "גשטאלט". אבל לפעמים לא כל-כך רע לשאול רעיונות מעולם התרפיה, לפחות באותו מובן שתרפיה מחייבת אמפתיה, ואמפתיה היא מצרך כל-כך נדיר במקומותינו.

אמפתיה מחייבת ישראלים להכיר באחריותם לטרגדיה הפלסטינית. לא יועיל שום נפנוף במסמכים היסטוריים, לא יועילו שום קריאות-שבר. ולא, אני לא אתבייש לי שאני אומר את זה. אחריותה של ישראל היא אחריות מוסרית ופוליטית, גם אם אפשר להוכיח שלפחות חלק מן הפליטים - כמו אבו-קישק ואנשיו - התכוונו לחזור בתרועת מנצחים.

אמפתיה כלפיהם אינה מחייבת הצטדקות. ב-1948 הברירה אומנם היתה בין תבוסתם ובין תבוסתנו. התנצלות על הטרגדיה שלהם אינה התנצלות על ניצחונה של ישראל - דווקא טוב מאוד שניצחנו. היא התנצלות על הכאב האנושי שהניצחון הזה גרם. "ומה אתה חושב הם היו עושים לנו" אינה תשובה של בני-תרבות, מפני שכרוכה בה ההנחה של נצחיות הסכסוך, במעגל בלתי-נסגר של נקמות-דם.

אי-אפשר להניב פשרות היסטוריות כגנבים בלילה. אבל אפשר וצריך להעמיד אותן לדיון ציבורי. אקט סמלי של הכרה בטרגדיה הפלסטינית הוא אולי תנאי ולא יעבור להתקדמות לפיוס היסטורי.

התהליך מוכרח להתחיל במחווה היסטורית של צער ושל חמלה. כשלעצמי, אני חושב שבחלק הסמלי של התהליך אפשר לעשות הרבה. למשל, להחזיר שמות ערביים לכל מיני מקומות בארץ (כמו, למשל, ליערות הקרן הקיימת, הקרויים כיום על-שם ארצות באמריקה הלטינית, אף-על-פי שהם מכסים כפרים ערביים חרבים). הם אינם מוכרחים להחליף שמות יהודיים, אבל הם יכולים להתקיים לצדם.

מנחם אוסישקין חשב שכל ערביי הארץ יתייהדו. לאות תודה על עומק חזונו, מועצת רמת-השרון יכולה אולי לקרוא את רחוב אוסישקין על-שם השייח' הטוב אבו-קישק. אפשר אולי לקרוא לו רחוב השייח' אוסישקין, או רחוב מנחם אבו-קישק, או סתם רחוב אוסישקין בעברית ושדרות אבו-קישק בערבית.

אין צורך לפחוד מפני העבר. ישראלים צריכים להיגמל מן ההנחה שהצדק איתם תמיד וללא תנאי; הם צריכים להיגמל מן הפחד שהכרה בקצת אי-צדק תשמוט את כל הקרקע מתחת לרגליהם. חיי אדם אינם עניין של הכול-או-לא-כלום. אפשר להיות צודקים, מבלי להיות צודקים תמיד וללא תנאי. אפשר לפעמים להרכין את הראש גם לנוכח ייסוריו של עם אחר.

בעיקר, צריך להתחיל דינמיקה חדשה. איש אינו יודע איך, אבל לפעמים סמלים עוזרים, ועוזרת גם קצת ענווה.