בתי המשפט ברחבי הארץ נחלקו בשנים האחרונות בדבר הפרשנות הראויה של סעיף 212
לחוק התכנון והבניה, שעוסק במתן צו הריסה שיפוטי ללא הרשעה.
מטעם זה, ובכדי להכריע בין הגישות הפרשניות השונות, הסכימה המדינה, במקרה הנסקר
להלן, לקיום דיון שלישי בסוגיה, בפני בית המשפט העליון (פסק הדין נכתב ע"י
השופט מרים נאור, בהסכמת חברותיה להרכב).
לפני למעלה מ-20 שנה, מבלי שהקדים וקיבל היתר כדין, סגר המערער בקיר בלוקים
קומת עמודים מפולשת, בהתקינו במקום דלת ושני חלונות. יתר שלושת הקירות הוקמו
בהיתר. הקיר שנבנה ללא היתר מצוי בתחום קווי הבנין.
בבקשה המקורית שהוגשה לבית המשפט לעניינים מקומיים ביקשה המשיבה להורות על
הריסת הקיר, בהסתמך על סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, בבססה את בקשתה אך על
עצם ביצוע הבניה ללא היתר. בבקשה מתוקנת, שהוגשה מאוחר יותר, נטען שהקיר מסוכן,
בהתבסס על תצהיר מהנדסת עירונית.
שופט בית המשפט לעניינים מקומיים, שמואל ברוך, דחה את הבקשה. בית המשפט המחוזי
בת"א קיבל את ערעור המשיבה והורה על הריסת הקיר.
שתי הערכאות נחלקו בנקודת המוצא הראויה לבקשה המוגשת לפי סעיף 212 (בהבחנה
מבקשה המוגשת לפי סעיף 205 לחוק הנ"ל). השופט ברוך גרס, שעל המדינה להראות
טעם לכאורה לביצוע ההריסה, כשמנגד, רשאי המתנגד להצביע על טעם לאי ביצוע ההריסה.
במקרה הנדון, דחה השופט ברוך את קביעת המהנדסת, לפיה טעמי בטיחות מחייבים את
הריסת המבנה, ובהתאם לכך דחה את בקשת ההריסה.
בית המשפט המחוזי יצא מנקודת הנחה שונה. לפיה, אין להתיר את המשך קיומו של
מבנה שנבנה שלא כחוק, אלא אם יראה המתנגד טעם טוב שלא לעשות כן. פסק דינו נתבסס
בעיקר על הנימוקים לבל ייצא חוטא נשכר ולא תשרור אנדרלמוסיה בכל הנוגע לחוקי
הבניה. כן נקבע, שקיים אינטרס ציבורי בתשלום אגרות בניה והיטל השבחה (אם הוא
חל) בשל אחוזי הבניה הנוספים.
איזו משתי הגישות ראויה יותר?
בית המשפט העליון אימץ את עמדתו של השופט ברוך.
בפרשת יצחק (ראו בסוף הרשימה) נפסק, שיש להבחין בין בקשות המוגשות מכח סעיף
205 לחוק לבקשות המוגשות מכח סעיף 212. בסוג הראשון - די לתביעה בקיומה של
ההרשעה בהקמת מבנה ללא היתר. בסוג השני - אין די בכך שהמדינה מצביעה כי נתקיימו
התנאים המקימים סמכות לצוות על ההריסה; עליה להוסיף ולהצביע על קיומה של הצדקה
ליתן צו הריסה מטעמים של "עניין ציבורי" חשוב.
גישה פרשנית זו (שנקבעה, כאמור, בפרשת יצחק) היא הראויה. על המדינה מוטל להראות
שיש "הצדקה" להריסה, בעוד שהמתנגד רשאי להראות מדוע לא מוצדק להרוס.
"ואולם, ראוי להדגיש", הוסיפה וקבעה השופטת נאור, "לעיתים השיקולים התומכים
במתן צו הריסה עולים בעליל מנסיבות המקרה והנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל
מאוד".
דוגמאות לנסיבות התומכות בעליל במתן צו הריסה - כגון, כאשר מוקם דוכן ללא היתר
על מדרכה שיועדה לשמש מעבר להולכי רגל; או כאשר מוקם מבנה בניגוד מוחלט לתכנית
הבינוי במקום, תוך עיכובה של בניה סמוכה.
במקרה הנדון, לא הצביעה המדינה על הצדקה לביצוע ההריסה. כל שעליו היא הסתמכה
בבקשתה היה עצם הבניה הבלתי חוקית. המבנה שהוקם איננו פוגע בצדדים שלישיים
כלשהם ואין הוא מהווה מטרד למאן דהוא. הקיר שהוקם מצוי בתחום קווי הבניה.
המערער טען שהחדר שהוקם שימש את בתו, שנספתה לפני כ-10 שנים, וכיום הוא משמש
את נכדיו. המערער חוייב בתשלום ארנונה עירונית בעבור השימוש בחדר.
לסיום, הבהירה השופטת נאור, ש"כדי להסיר כל ספק: הימנעות ממתן צו הריסה לפי
סעיף 212 איננה שקולה למתן היתר. אם יסתבר בעתיד כי הקיר מסוכן, או יתגלה נתון
נוסף כגון פגיעה באחוזי בניה של השכנים, או כל נתון אחר ה'מצדיק' צו הריסה
- אין מניעה להגשת בקשה חדשה למתן צו כזה".
(רע"פ 124/01 ניקר נ. מ"י, פס"ד מיום 21.2.02. השופטות טובה שטרסברג כהן, איילה
פרוקצ'יה ומרים נאור. בשם המערער עו"ד א. ר. שלמון, בשם המשיבה עו"ד מ. קרשן)
(וראו: ע"פ 3490/97 יצחק נ. הוועדה המקומית, פ"ד נ"ב(1), 136)
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.