רקע היסטורי: ציפייה להופעה מחודשת של ישו סיפור לידתה של המושבה האמריקאית
ביפו נעוץ בהלכי רוח דתיים שנתגברו בארצות הברית במחצית המאה ה-19, ובתפיסה
'המילנריסטית', אשר גרסה כי יום הדין קרוב, וקרובה הופעתו המחודשת של ישו עלי
אדמות. התגלותו המחודשת של ישו הייתה אמורה להתרחש על-פי אמונה זו בארץ ישראל,
מקום שבו נתרחשו אירועי הברית הישנה והחדשה, ואשר יתלוו אליה גם שיבת היהודים
לארץ כנען, ושלטונו של ישו על העולם.
ג'ורג' אדמס, מטיף ובן למטיף, אשר בעבר השתייך לכנסיית המורמונים, אימץ לו
את התפיסה המילנריסטית, הקים לאמונתו זרם בשם כנסיית המשיח, ובנאומים חוצבי
להבות שנשא ברחבי ניו-אינגלנד טען, שנקרא ע"י האל לפעול להחייאת ארץ הקודש,
ולגייס מאמינים שישימו להם למטרה לעלות לארץ ישראל.
לאחר מספר שנות הטפה, עשיית נפשות לאמונתו וגיוס מאמינים, קם אדמס ונסע לא"י
עם עוזרו הנאמן, איב מקנזי. השניים תרו את הארץ, ובחרו בגבעת כורכר קטנה, מהלך
ק"מ מזרחה מהעיר יפו, כמקום מתאים להתיישבותם. הם ייפו את כוחו של סגן הקונסול
האמריקני ביפו, יהודי מומר בשם הרמן לוונטאל, לחכור או לרכוש עבורם גבעה זו,
וכן החלו לקיים מגעים עם השלטון המרכזי בקושטא להשגת פירמאן (רשיון מיוחד)
שיאפשר את התיישבותם החוקית בא"י.
בחודש ספטמבר 1866 (סמוך מאוד לאחר מלחמת האזרחים בארה"ב) הגיעה לחופי יפו,
על סיפון אוניית המפרשים 'נלי צ'ייפין', קבוצה ראשונה בת 43 משפחות, שמנו 157
גברים, נשים וילדים, חברי 'כנסיית המשיח' ממיין, ניו המפשיר ומסצ'וסטס. בני
הקבוצה הביאו עמם לארץ בתי עץ מפורקים ומוכנים להרכבה, ריהוט, כלי בית וכלי
עבודה, בחלקם ממוכנים, בעלי חיים וחביות נפט.
החברים היו מוכנים וערוכים להתיישב על האדמה ולעבד אותה מיד בבואם לארץ, אולם
כאן ציפתה להם האכזבה. הפירמאן המבוקש להתיישבותם עדיין לא התקבל מה'שער העליון'
שבקושטא. למרות החורף הקרב, נאלצו בני הקבוצה להקים לעצמם מחנה אוהלים ארעי
על חוף הים, שהוקף בחביות נפט. בתנאים אלה, של מזג אוויר קשה ומחסור במזון
ובמי שתייה, חלו רבים מן המתיישבים, וזמן לא רב אחר עלייתם מתו 13 מהם, בהם
8 ילדים.
גם לאחר שנתאפשר להם להתיישב על האדמה שרכשו במיטב כספם, עדיין לא תמו קשייהם
של המתיישבים, והתמרמרותם רק גברה. את אדמות הגבעה שרכשו לא ניתן היה בהתאם
לחוק העותומאני לרשום על שמם, כיוון שלא נמנו עם נתיני האימפריה העותומאנית.
מאחר שמרביתם הוציאו את כל כספם בארה"ב על רכישת הבתים, הציוד ועל הוצאות הנסיעה,
לא נותרו בידיהם האמצעים לסיים את הקמת ביתם כאן ביפו, והם נאלצו לשכור בתים.
חלקם אף נותרו בחורף ללא קורת גג.
בני הקבוצה חכרו כברת קרקע, במרחק לא קטן ממושבתם, כדי לזרוע אותה, והתחייבו
לשלם לבעליה רבע מן היבול. אולם האדמה, שלא עובדה במשך שנים ארוכות, הניבה
יבולים דלים, אשר רובם נשחתו ונגנבו ע"י הבדואים. בתנאים אלה גבר המתח בין
בני הקבוצה, התמרמרותם רבתה, וגדל מספרם של אלה שגמרו אומר לחזור לארה"ב.
אולם, לא היו בידיהם האמצעים לבצע זאת, ורק בחודש אוגוסט 1867, כשנה לאחר הגיעם
לחוף יפו, הצליחה קבוצה ראשונה מבין הבאים לעזוב בכוחות עצמה את המושבה בדרכה
לארה"ב. הנותרים, שחלקם הגיעו עד פת לחם, הצליחו לבסוף לעזוב גם הם את הארץ.
ניסיון התיישבות של בני כנסיית המשיח ביפו הסתיים בכישלון.
ניסיון נוסף, והפעם ניסיון שעלה יפה והשפעתו הייתה ניכרת, לא רק על הלכי הרוח
אלא גם על הארץ ותושביה - נערך כעבור שנה, על אותה גבעה סמוכה ליפו שננטשה
על-ידי מתיישביה האמריקנים. המתיישבים הפעם היו בני כת הטמפלרים, שבאו לכאן
מגרמניה.
המושבה הגרמנית - מושבת הטמפלרים
אגודת הטמפלרים נוסדה בדרום גרמניה עוד בשנות ה-40 של המאה ה-19, כאשר התיאולוג
כריסטוף הופמן, שסירב להשלים עם קיפאון האמונה הפרוטסטנטית, החל מטיף לשיבה
אל אורח חיי הנוצרים הראשונים, ליצירת "עם האל", שיהיה נאמן לעקרונות הנצרות,
כפי שהבין וחש אותם ישו. תוך שנים מעטות התקבצו סביב הופמן כ-3,000 מאמינים,
ובשנות ה-50 כבר גיבשו הופמן ואנשיו את קהילתם הראשונה - "קהילת ההיכל", הם
ה"טמפלרים", שהיתה ראשונה לקהילות נוספות כדוגמתה שקמו בגרמניה.
כינוס עם האל בירושלים היה חלק מאמונתם, ועל כן ראו עצמם הטמפלרים כבעלי הזכות
הטבעית לרשת את הארץ. הם התרחקו מהפולחן הנוצרי המקובל, חיברו תפילות לבני
עדתם, ביטלו את הכמורה, וזקני העדה הפכו למדריכיהם הרוחניים.
בחודש מארס 1867 (בדיוק בתקופה בה האמריקנים עוד חיו ביפו), אושרה בקרב הטמפלרים
תוכנית ההגירה של קבוצה ראשונה מאנשיהם לארץ ישראל. להגירה נרשמו בעיקר בעלי
מלאכה וסוחרים מעיירות ומכפרים של מדינות וירטמברג, באדן ובוואריה. היו ביניהם
גם כורמים, ולחלק מהמיועדים להגירה לארץ ישראל הייתה עבודת האדמה מוכרת במידה
זו או אחרת.
שטחה הקטן והמוגבל של המושבה שרכשו הטמפלרים ביפו, ועובדת היותה מוקפת פרדסים
וגנים, הגבילו מלכתחילה את אפשרות התפתחותה, ולא אפשרו לתושביה לעסוק בחקלאות.
על כן, בחודש אוגוסט 1871 רכשו תושבי המושבה הגרמנית של יפו שטח בן 500 דונם,
על גבעת כורכר בסמוך לאפיק נחל המוסררה (נחל איילון), ועליה הוקמה המושבה החקלאית
הטמפלרית "שרונה" - היא הקריה של היום, ברחוב קפלן וסביבותיו.
המושבה האמריקאית היום: זה לא אמריקה
למושבה אכן סיפור מרתק, אך סיפורים לחוד ומציאות עגומה לחוד. סיור בשטח המושבה
האמריקאית, ההומה בשבתות מקבוצות מטיילים הבאות לראות את האתר המיוחד, מגלה
תמונה של הזנחת אחד האתרים המעניינים בדרום תל-אביב. רכזת המועצה לשימור אתרים
במחוז מרכז, תמר טוכלר, מתארת: "מבנים היסטוריים, שבכל מדינה מתוקנת היו משקיעים
מיליונים כדי לשקם אותם - מתפוררים, ובתי מלאכה ויזמים למיניהם משתלטים על
אתרים היסטוריים יפהפיים, ואין יד שתעצור את ההרס. מבנים היסטוריים נדירים
נהרסים משנה לשנה, ומתפוררים בכל גשם".
המועצה לשימור אתרים החלה את מאבקה להצלת המושבה האמריקאית כבר לפני מספר שנים,
כאשר דובר עוד על 'דרך שלבים', שמשמעותה פתיחת הצירים מהדרום למעבר לתל-אביב,
כדי למנוע את העומס ברחובותיה הצרים של יפו. תוכנית זו היתה אמורה למחוק את
כל המושבה האמריקאית. פעילי המועצה לשימור אתרים, בשיתוף עם גורמים אמריקאים,
ניהלו מאבק ציבורי למען הצלת המושבה. מהנדס עיריית ת"א דאז, שמאי אסיף, זיהה
את הפוטנציאל הרב הטמון במקום ויזם את התב"ע לשימור המושבה.
התוכניות העתידיות
טוכלר טוענת, כי השאיפה היא לשמר את כל הבתים ההיסטוריים, חלקם אמריקאים וחלקם
טמפלרים, ולאפשר גם בנייה חדשה בתוך המושבה. "אחד החששות שלנו הוא, שבניגוד
למתחמים לשימור בהם אנו משמרים, וכבר בתב"ע מוצגת התוכנית אדריכלית - פה אין
שום תוכנית אדריכלית ברורה, ויש חשש כבד לצביונה של המושבה".
לכאורה, המקרה של המושבה האמריקאית צריך להיות פשוט בהרבה ממקרי שימור אתרים,
מכיוון שלרוב, כאשר רוצים לשמר מתחם, יש צורך לשכנע את בעלי העסקים המקומיים
להשתתף במאמץ, וכמובן יכולות להתעורר בעיות שמעכבות את התהליכים. אך כאן המצב
הוא שונה, כיוון שהבתים ההיסטוריים במושבה שייכים למינהל מקרקעי ישראל.
לדברי טוכלר, "תלונתנו העיקרית היא על דרך פעולתם של חברת אריאל נכסים, המשווקת
את נכסי המנהל. למרות שהבעלים החדשים רוכשים את הבתים במחיר מוזל, כדי שיוכלו
להשקיע בשימור המבנה - איש לא מתנה את פרק הזמן בו העבודות צריכות להסתיים.
במדינות אחרות בעולם מקלים על בעל הנכס למטרת עידוד השיקום, ואם אינו עומד
בלוחות הזמנים שניתנו לו - הוא מקבל קנסות, ואם אינו עומד בתשלום הקנסות -
הבית מופקע. "כאן, משך שימור הנכס לא הותנה ע"י אריאל נכסים, ועיריית ת"א לא
עשתה דבר כדי לחייב את בעל הנכס לשמרו, מה שהביא במקרה של הבית ברחוב אורבך
10 למצב הזנחה חמורה והוצאת צו הריסה על המבנה (שבוטל מאוחר יותר בהוראת מהנדס
העיר - ר.פ). אנו חוששים מאוד שגורל המבנים ההיסטוריים שעדיין ניתן להציל חלק
מהם, יהיה כמו גורל בניין המשרד הארצישראלי ברחוב רזיאל 17 ביפו. בבניין שכנו
המשרדים בהם התחילה הפעילות של התנועה הציונית בארץ, וממנו נוהלה כל תנופת
ההתיישבות הראשונה. המבנה נהרס בשנה האחרונה רק בגלל בירוקרטיה ואוזלת יד,
למרות שלכאורה הוא הוכרז כמבנה לשיקום, והיו תוכניות יפות להציל אותו".
דרישות השימור של המועצה
דוברת המועצה לשימור אתרים, ענת שכטר-טוינה, מוסרת, כי המועצה לשימור אתרים
דורשת להכליל בתב"ע, בהקדם המיידי, הנחיות מפורטות לשימור המתחם. המועצה פועלת
בחודשים האחרונים לריכוז חומר היסטורי, תמונות ומפות כבסיס להכנת תוכנית שיקום
ושימור זו. לפני כשבועיים הודיעה המישלמה לפיתוח יפו על נכונות לעבוד במשותף
עם משרד התיירות לקדם תכנון זה. לאחרונה נעשה פרויקט מעניין עם סטודנטים לאדריכלות
של האדריכל סעדיה מנדל (האדריכל שהיה ממונה על שיקום יפו העתיקה), העובדים
על תוכניות לשימור המושבה.
כמו כן, המועצה לשימור אתרים תיאבק נגד הרחבת הכביש האמור לעבור בצמוד לבתים
ההיסטוריים של המושבה, בית בריש הטמפלרי והביארה העותומאנית. "מכיוון שזהו
מתחם המיועד לתיירות, יש לתכנן דרכי גישה שיחברוהו עם מתחם נגה".
טוכלר הוסיפה, כי "לאור הידע שהצטבר בשנים האחרונות, אנו סבורים שכדי להבטיח
שימור טוב של מתחם היסטורי למטרות תיירות, יש להכין תוכנית אדריכלית מפורטת
לשימור, בדומה למה שעשינו בראש פינה, זיכרון יעקב, נחלת שבעה ועוד בהרבה פינות
חמד היסטוריות. אם תהיה תוכנית מפורטת לשימור מתחם המושבה, יהיה הרבה יותר
קל להוציא זאת לפועל, בייחוד כשהנכסים ההיסטוריים כבר שייכים למינהל מקרקעי
ישראל ומעוגנים לשימור בתב"ע, ובזכות תנועת המבקרים הרבה הפוקדת ממילא את המקום".
כתבות
ני"ע
