"אקורדיונים" מאת שמואל הספרי ובבימויו, בתיאטרון הקאמרי. תפאורה: דרור הרנזון; תלבושות: אנה כרושצ'בה; מוסיקה: אורי וידיסלבסקי; תאורה: ניב שדה. משתתפים: ג'יטה מונטה, דורון תבורי, אסנת פישמן, אלברט כהן, מרים זוהר.
בחור שהעלילו עליו עלילה נוראה משלם על כך - הוא ומשפחתו - מחיר נורא. המעלילה היא גרושה ואם לילדה, ולפני מותה היא מנסה לתקן את העוול שעשתה.
מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") סבור, שלמרות ש"אקורדיונים" נראה "במבט ראשון" כמו מחזה המבוסס על חוויות אוטוביוגרפיות, הנוגעות "בנקודות כואבות של הוויה ישראלית", מסתבר ש"הוא לא. הוא בסך הכל מלודרמה עם עלילה שבתוכה מסתתר סוד שערורייתי כביכול, ועיקר המחזה הוא סחיטת רגש, יצירת שיאים דרמטיים, ובריחות לאמירות קומיות די שדופות".
סיפור קטן ש"יכול לפרנס - כן, מה לעשות - טלנובלה. יש כאן חומרים, הם רק לא מנוצלים. הכל שטחי וצפוי, ולא באמת מעניין". האקורדיון, שאמור היה להיות "משהו משמעותי בחיי המחבר" הופך ל"סתם אביזר חסר משמעות, ללא שום ריגוש ממשי. ויש גם תמונות בבית דין של מעלה, שהן מגוחכות יותר משאפשר לתאר". גם את התפאורה הנדלזלץ קוטל: היא "לא יוצרת שום ריאליה והיא משמימה ודוחה למדי".
אבל יש גם חגיגה, והיא שייכת לשחקנים. פישמן, כהן וזוהר, ובעיקר תבורי ומונטה, ש"יוצרים על הבמה מציאות שאיננה במחזה". אז גם אם "קשה לדבר על מחזה לא טוב כשהמשחק טוב" - נראה ש"זה המקרה".
אליקים ירון ("מעריב") מתרשם שהספרי, אחרי "הרב קמע" ואחרים שראויים לשכחה, דווקא "חוזר הפעם למגרש שלו". הוא "תמיד היה במיטבו כשעסק בחומרים האישיים שלו, וזה מסתמן גם ב'אקורדיונים'. אבל רק מסתמן".
עומדות בדרכו "שתי מכשלות רציניות", והן "מונעות ממנו את האפשרות לצלול למעמקים": הסיפור ש"יכול בקלות לפרנס טלנובלה עסיסית", והסגנון. "על מחזה שהוא ריאליסטי בעליל, מלביש הספרי עלילה סוריאליסטית... קצת מגוחך, אם להתבטא בעדינות".
אבל בזכות היותו של הספרי "מצוין" בהדרכת שחקנים, ההצגה הזו ראויה לצפייה. השחקנים "נפלאים" ו"מצליחים להעניק מימד של אמינות אנושית גם למעמדים המביכים ביותר". מונטה "מלכה על הבמה", תבורי "מרגש", זוהר ופישמן נהדרות, ובסך הכל - "שיעור מצויין למה ששחקנים יכולים לעשות במגרש של הספרי".
שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") כותב, ש"המחזה בנוי לפי תבנית שבלונית של חשיפה הדרגתית של סודות אפלים מהעבר, וגם עיצוב הדמויות נוטה לסכמטיות מלודרמטית". התמונות הסוריאליסטיות שהספרי שוזר פנימה "מוסיפות אולי מימד תיאטרלי, אך מאיטות את הקצב ואינן מוסיפות תובנה".
כדי "לכפר במשהו על חולשות המחזה", הספרי מסתייע בצוות שחקנים מצוין, בראשם מונטה ה"מלכותית ושופעת היצרים", זוהר ש"מציגה אצילות ומרירות... בג'סטות קטנות ומאופקות", וכהן ב"תפקיד עדין וקומי". תבורי "יוצר דמות מופנמת המשכנעת בפגיעותה", ופישמן "בונה דמות רגישה ומורכבת", גם אם לעתים "נוטה להפרזה".
בר-יעקב אוהב את "העיצוב המרשים" של הרנזון, ואת המוזיקה "היפה" של וידסלבסקי. אבל למרות כל אלה, ולמרות "המשחק המרשים", זה "לא ממש עובד" - מאחר שהמחזה לא "מספיק מורכב כדי לשאת בנטל ההעצמה הסימבולית שהבימוי מנסה להעמיס עליו".
בקיצור: פה ושם, בשוליים, המבקרים חלוקים, אבל מהותית יש הסכמה: המחזה עשוי מחומרים שיכולים לפרנס בכבוד טלנובלה סוחטת רגשות. מצד שני, יש צוות שחקנים מעולה שראוי לראותו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
