מופרך ואמין במידה שווה

משפחת טננבאום היא משפחה חצי יהודית, מצליחנית-אמריקנית קלאסית. האב (הקמן), עו"ד עשיר, עזב את אישתו (יוסטון) ושלושת ילדיהם (סטילר, פלטרו ווילסון), אך כשהוא פושט את הרגל, הוא מבקש לחזור למשפחתו הזנוחה.

אורי קליין ("הארץ") כותב, שלמרות שיש במשפחת טננבאום דמויות המזכירות את משפחת אדאמס, היא "פחות גרוטסקית". אבל "כוחו הקומי, ועוד יותר מכך הרגשי, של סרטו של אנדרסון, נובע מהחיבור שמתרחש בו בין ההקצנה הגרוטסקית שאפיינה את תיאורה של משפחת אדאמס לתחושת הגעגוע למה שאינו אפשרי עוד" - שסרטו של ולס "האמברסונים המופלאים" מ-1942 היה "ספוג בה. התוצאה היא תלישות רגשית וחברתית, שהסרט מוקדש לתיאור שלה באופן שיש בו גם הומור וגם פאתוס".

הסרט "גדוש תכסיסים תסריטאיים ותחבולות צורניות, והגודש הזה מעיק על הסרט, שהוא בסך הכל קומדיה שברירית למדי, שחוקרת את המיתולוגיה של המשפחה האמריקנית, ומבקשת להציג את צדדיה הגרוטסקיים ואפילו האבסורדיים".

הגודש נובע גם מרצונו של אנדרסון להעניק לדמויות "נפח אנושי". הוא לא "מצליח לממש את היעד הזה במלואו, והמשפחה שבסרטו עדיין קרובה יותר למשפחת אדאמס מאשר לאמברסונים". ובכל זאת, קליין סבור שאנדרסון מצליח להעניק לסרטו "עומק רגשי מסוים, שהוא מפתיע למדי ובעיקר מעורר אהדה בנסיבות התסריטאיות והסגנוניות של 'משפחת טננבאום'". הוא מצליח שלא ליפול לפח האכזריות שסרט מסוג זה טומן ליוצרו, ועושה זאת "בנחישות ראויה להערכה".

לא "סרט חשוב או מעמיק במיוחד" אם כן, אבל "ברגעיו הטובים והנבונים, ויש רבים כאלה, הוא מצליח לחשוף את הייאוש הקטן המקנן בלב המשפחה האמריקנית, המנסה להתמודד עם גורלה הפרטי והמייצג כאחד, ולהבליט את החוסן האנושי הנדרש כדי להתמודד אתו".

עירית שמגר ("מעריב") טוענת, ש"הקול האנרכי הפרוע" של משפחת אדאמס אמור להיות גם הקול של משפחת טננבאום, "אבל עד מהרה מתברר שלמשפחת טננבאום יש בעיה. הם נורא רוצים למצוא חן. ומי שרוצה למצוא חן, דומה לזה הרודף אחר הכבוד. המטרה לעולם נשארת מעבר לקשת בענן".

יש בסרט "גיבורים מקסימים ופרועים", אבל "לכל האנשים הטובים האלה חסר רק דבר אחד - תסריט". וכך, הטננבאומים מתאמצים "להיות כל הזמן מופלאים. ומן המאמץ הקשה הזה חורק הסרט ומתגלגל לאט, חוזר על עצמו, ולא מפסיק להביט בראי ולומר כמה אני מקסים, אקסצנטרי, מיוחד ופרוע".

מדובר, אם כן במשפחה "נחמדה", ואפילו "לא נורא מייגעת", אך "סיפורה מתארך בלי להתפתח, חוזר על עצמו בלי להצחיק". שמגר מסכמת ב"חבל" ובשלושה כוכבים.

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") סבור, שהסרט נהנה מ"משחק מצוין של כל המשתתפים ותסריט הזוי, כמעט קומיקסי באופיו", שיחד מניבים "קומדיה פרועה למדי; הזדמנות נדירה לצפות בייצוג לא סטריאוטיפי ולא נדוש של המשפחה האמריקנית המודרנית". והשורה התחתונה - "מקורי ומבריק".

יאיר רוה ("העיר") סבור אף הוא שמשפחת טננבאום, הוא "אחד הסרטים המבריקים והמפתיעים ביותר שמוצגים כרגע בארץ". מעין "גירסה נוירוטית, חצי יהודית חצי קתולית, של 'משפחת אדאמס'. הסרט אינו מביא מזור לדמויותיו, אלא רק עוזר להן להקצין את מוזרויותיהן (תוך שהוא נותן פייט הגון. הסרט עצמו לא פחות אקסצנטרי מהדמויות שלו)".

אנדרסון מצליח ליצור "סרט עכשווי", "מופרך ואמין במידה שווה", ועושה שימוש "מופתי" בצבעים ומוסיקה. ה"גודש קצת מכריע" את הסרט. הוא "נוטה לפלסטיות ברגעים שבהם הייתם מצפים שהוא יהיה בשר ודם. הוא מהנה, אך קריר", וצריך לקוות שיצליח להבא "למצוא את האיזון בין הניכור לנשמה".

בקיצור: לא סרט חשוב או מעמיק, אבל בהחלט מקורי, אקסצנטרי ומהנה.