מי מפקח על הפיקוח

היום אומרים שהחטא הקדמון היה באישור שניתן לשמיל ובר להיות בעלים של בנק בישראל. בן 55, יליד אוסטריה שעלה לארץ כשהוא בן שנה. בשנות ה-60 יצא למרכז אמריקה, והתחיל לעסוק בסחר במתכות. על פי פירסום ב"מחלקה ראשונה" (הוצאת עגל הזהב עיתונות בע"מ), שימש יו"ר ובעלים של חברה שסחרה במתכות בהיקפים של מיליוני דולרים, וכן בחברות תעשיה בעיקר בענף המתכות לחלקי רכב ומוצרים ביתיים "המעסיקות אלפי עובדים".

בסוף שנות ה-70 שימש יועץ נילווה לפרויקטים של חברה אמריקנית גדולה, ויועץ בחברת דלק גדולה "הקודחת, שואבת, מזקקת, מייצאת ומשווקת דלקים בכל הרמות ובהיקפים של מיליארדי דולר בשנה". כמו כן, נכתב כי היה שותף בבנק בחו"ל ויו"ר ועדת האשראי של הבנק הזה, שהיקף האשראי שלו הסתכם ב-1.2 מיליארד דולר (מחירי 1982). סביר להניח כי ובר עצמו השתתף במסירת הפרטים ו/או אישר אותם.

ב-1982 שב ארצה. הוא הגיע הנה עם הרבה כסף, והתחיל לחפש השקעות. את השליטה בבנק למסחר, אז 25%, ביקש לרכוש ממשפחת שטרן, שאף ניהלה אותו, אבל במשך תקופה ארוכה סירב הפיקוח על הבנקים לאשר את המכירה. בסופו של דבר אושרה הרכישה, על ידי המפקח הקודם, זאב אבלס, והושלמה במהלך 1988. בשנת 1991 מונה ליו"ר פעיל בבנק.

ואז התחיל סיפור חדש: המשכורת, האופציות וההטבות האחרות שדרש, ושנציגים של בעלי עניין אחרים התנגדו לתת. הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל היה מעורב במלחמות הקטנות-גדולות האלה, ולא פעם הביע התנגדות לכל מיני רעיונות יצירתיים - שיצאו מלישכת היו"ר עבור היו"ר.

ובר הגיע עד לבית המשפט העליון, כאשר עירער, ב-1996, על תנאי ההעסקה שנקבעו לו. הוא רצה יותר, וזה לא הלך. שנה לאחר מכן, ערכו קרנות הנאמנות "יער" ו"נץ" פניה רשמית למפקח על הבנקים, ודרשו ממנו לתת הסבר ופירוט למעשים הנעשים על ידי ובר, "אשר גמר אומר לחזור ולהשיג את חבילת ההטבות המופלגות שנשללה ממנו על ידי בית המשפט".

כמה חודשים אחרי כן, במרץ 1998, התברר שרשות ניירות ערך חוקרת חשדות לתרמית מצד אחד מעובדיו הבכירים של הבנק. החקירה החלה בעקבות תלונה של לקוח, שטען כי העובד רימה אותו בפעולה שבוצעה במהלך המסחר בבורסה. גם הפיקוח על הבנקים השתתף בחקירה.

עברה עוד שנה, ובינואר 1999 התקבלה בבית המשפט בקשה בהסכמה למנות כונס לדפוס מ.ד.ן, העוסק בהדפסת ספרי ילדים לייצוא, ויומני נייר ופלסטיק. ובר היה שותף בכיר במ.ד.ן.

אחר כך שוב עלה ובר על שולחן המפקח על הבנקים: המפקח הנוכחי, יצחק טל, הודיע במכתב לבעלי ומנהלי הבנקים כי הוא מתכוון למנוע מבעלי שליטה בבנקים - או מקרובי משפחה שלהם מדרגה ראשונה - לכהן בתפקיד יושבי ראש של הבנקים. כולם התעסקו רק בשלמה נחמה, אחד מבעלי בנק הפועלים, המשמש יו"ר הבנק, ובאבי ורטהיים, יו"ר בנק המזרחי, אחיינו של בעל השליטה, מוזי ורטהיים. אבל גם ובר, כאמור יו"ר בנק למסחר, היה בתמונת המועמדים למניעת כהונה. תמונה שבסופו של דבר לא יצאה לפועל.

מאוחר יותר, באוגוסט 2000, הודיע ובר בעיתונים כי "שלושה בנקים אירופיים הביעו התענינות ברכישת הבנק. מתנהלים מגעים שטרם הבשילו לידי מו"מ". לטענתו, כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו אז, ההתעניינות בבנק למסחר נובעת מהחשיבות שתתפוס המערכת הבנקאית הישראלית מצד הבנקאות הבינלאומית, וכן "מן התשתית המפותחת של הבנק - מבחינת מיחשוב וכוח האדם המיומן והמקצועי."

שניים היו שותפים לתהליך בניית הבנק למסחר, אחרי פרישת משפחת שטרן: שמיל ובר ואלי אונגר. הם הכירו בבנק המזרחי. אונגר היה אז עובד בכיר בבנק, הבונה והאחראי על פעילות ניירות הערך העצומה שלו, דאז, שהסתבכה קשות במעשי הוויסות, שנחשפו לאוויר העולם בשלהי 1983.

הבורסה נסגרה אז למשך ימים ארוכים, ונפתחה חקירה ממלכתית. בסופה, בהתערבות נגיד בנק ישראל דאז, מיכאל ברונו, הביאה להעמדתם לדין של מנהלי, בעלי ורואי החשבון של הבנקים. בבנק מזרחי נחקר גם אונגר, אבל מי שהועמד לדין היה המנכ"ל אהרון מאיר, שנפטר לאחר מכן.

ובר רצה את אונגר, כדי להזניק את בנק למסחר להיות בנק של ניירות ערך וחדרי עיסקאות. לא ברור אם הפיקוח על הבנקים התנגד למינויו של אונגר, עקב מעורבותו בוויסות.

כותרות העיתונים של הימים ההם, דיברו על מינוי זמני לאונגר, ואחרי כן על מינוי בפועל. אונגר אכן הזניק את הבנק. הוא עשה ממנו בנק של מט"ח ומסחר בניירות ערך. גם כניסתם לבנק ב-1995 של משפחת אברהם אירני ובניו, בעליה של החברה המרכזית לניירות ערך (אשר נמכרה לקרדן לפני מספר שנים), ובעלת עסקים בשוק האפור באותם הימים, מיוחסת ליחסים ולהיכרות העיסקית שהיתה לה עם אונגר.

בשנים ההן, עסק ובר עצמו בפעילות בשוק האפור, נושא שהיה אז להיט השוק הישראלי, הימים הגדולים של מלכי השוק האפור יובל רן ונתן שוורץ (כיום בטקסס). אחד התנאים שהיו לפיקוח על הבנקים בהסכמה לתת לו היתר לאחזקה בנקאית, היה שיפסיק את כל פעילותו בשוק האפור.

ובר אכן סיים את יחסיו האישיים האפורים, אבל בשלב מסויים בדק בנק ישראל את האפשרות שמי שקנה בפועל את תיק הפעילות של ובר בשוק האפור, היה לא אחר מאשר הבנק למסחר.

נושא נוסף שנבדק בזמנו בפיקוח על הבנקים, היה קשור ללקוח גדול בשוק האפור, שאחד מבעליו היה קודם מנהל סניף בבנק מזרחי, שסיים את תפקידו בשל גילוי אי-סדרים. חקירת הפיקוח נפתחה אז לאחר שבנק מסחר הפסיד בגין אותו לקוח כמה מיליוני דולרים.

הפיקוח, ראוי לציין, היה מודע כל השנים לתהליך הגובר והולך של מדיניות הגדלת נפח האשראי של הבנק. הגדלה במודע, בהחלטה, לשם הגדלת רווחים. בצמוד, היה הפיקוח מודע להפסדים של הבנק בשנים האחרונות, ולהפרשות לחובות מסופקים, שהיוו אחוזים ניכרים מההון העצמי שלו.

ב-1998 החליף איתן רימון את אונגר. רימון, סגנו של אונגר, כיהן כממלא מקום זמן קצר. בעברו היה רימון מנהל סניף בנק המזרחי בחברון, ואחרי כן סגן מנהל הסניף המרכזי של בנק המזרחי בלילנבלום. לפני כל זה, עבד במחלקת הבינוי והמשק במזרחי, כשהממונה הישיר עליו היה אלי אונגר.

כשאונגר היה למנכ"ל בנק למסחר, הוא הציע לרימון לעבור אליו. אומרים שהבטיח לו שאחרי פרישתו הוא ינהל את הבנק - מה שלא קרה.

אגב, שנים אחרי עזיבתו נסגר סניף חברון, לאחר שנחקרו והתגלו אי-סדרים כספיים הקשורים לפעילות של אחד הפקידים בבנק. מספרים שכשהגיע הפיקוח על הבנקים לאתר את הפקיד הזה, הוא נעלם ואותר במלון באשקלון - אחרי שבלע 50 כדורי אקמול. הוגשו תביעות כספיות של עשרות מיליוני שקלים, וחלקן עדיין נידונות.

אחרי רימון הגיע משה ליבוביץ' לתפקיד המנכ"ל. ליבוביץ היה קודם מנהל בבנק הפועלים. אונגר נשאר דירקטור בבנק, עד לפני כשנה. יחד איתו, בדירקטוריון הקודם, היו עוד כמה שמות של אנשי משק מוכרים וידועים.

כל החברים הללו - מנהלים, דירקטורים, רואי חשבון, בקרים ועוד - ליוו את הבנק בשנים האחרונות. לפחות חמש שנים, בהן לטענת אתי אלון נמשכה ההונאה שביצעה. הם ייצאו ויבואו בחקירה הזו.

שאלת השאלות בחקירה היא: איך קורה שפקידה בבנק מצליחה להרים תוכנית עוקץ בת כרבע מיליארד שקל, נכון לרגע זה, למשך חמש שנים תמימות, נכון לדבריה. האם היא לבד? מי ידע? מי שיתף פעולה? מי העלים עין? מי עוד הרוויח?

שאלת השאלות בבנקאות ובציבור היא: איפה הפיקוח על הבנקים? איך קרה שהפיקוח שעקב, ועוקב כבר הרבה שנים, אחרי סיפורים שונים ומשונים הקשורים לבנק למסחר ולאנשים המככבים בו - נרדם בשמירה?

איך קרה שהמפקח על הבנקים, המונע, כמו כל קודמיו, מסיוט אחד גדול - רק שבתקופתי לא יתמוטט בנק (בשם זה, בתירוץ של "יציבות", הוא מאפשר לבנקים כל מיני פעילויות ריכוזיות) - לא נכנס לבדיקת עומק?

כיצד קורה שכבר 20 שנה, לפחות, שהמפקחים על הבנקים נופלים בזה אחר זה על פרשות שונות ומשונות - ויסות מניות הבנקים, נפילת בנק צפון אמריקה, אשראי לקרנות נאמנות, עיסקות המינוף הענקיות, אשראי הנדל"ן הקטלני של בנק דיסקונט מתחילת העשור הקודם, השקעות לאומי בענף התקשורת ועוד - ובכל זאת לא נעשית שם רפורמה אמיתית?

איך קורה שאף פעם, אבל אף פעם, לא נכנס לתמונה איזה כוח רענן וחדש, שלא ידע את יוסף? איך קורה שהנגידים לדורותיהם ממנים תמיד את הסגן של המפקח להיות המפקח הבא, כך שאחד הולך בעקבותיו המודפסים של קודמו, ואחר שומר על הסודות הכמוסים של מי שטיפח אותו?

אחרי גליה מאור נכנס סגנה, אמנון גולדשמידט. אחריו נכנס סגנו, זאב אבלס. אחריו נכנס סגנו, יצחק טל. ומפרשה לפרשה כוחם רק עולה. המפקחת על הבנקים, גליה מאור, היתה למנכ"ל בנק לאומי. אמנון גולדשמידט הוא סמנכ"ל בנק דיסקונט. זאב אבלס מכהן כיו"ר בנק איגוד.

הפחד הוא שהבנקאות היפאנית המתמוטטת כבר כאן. ולא בגלל המצב הביטחוני.