חתולים, נשים, קומדיות וטרגדיות

ערוץ YES3, האמון על קולנוע זר, מספק מידי שבוע את אופציות הצפייה הראויות ביותר לשוחרי קולנוע איכותי, או לסתם כאלה שנמאס להם מההפקות הנוצצות (או המתחסדות) של הוליווד. גם בשבוע הנוכחי יש שם כמה פנינים.

אמיר קוסטריצה, אחד הבמאים החשובים של העשור האחרון, ביים בשנת 1998 את הקומדיה החביבה להפליא "חתול שחור, חתול לבן". מעשיה הזויה למדי עוסקת בפושע קטן שידו בכל ויד כל בו, המנסה לשדוד רכבת כדי להפוך מגנב קטן לגנב גדול ומבוסס. אלא שהוא נופל קורבן למזימתם של אנשי מאפיה מתוחכמים ממנו בהרבה, והמוצא היחיד שמזמן לו הגורל הוא להשיא את בנו החולמני והמאוהב לאחותו המרדנית והמכוערת של המאפיונר הראשי באיזור.

לכאורה, מדובר בקומדיה סהרורית ופולקלוריסטית, רחוקה מכל מוקד אקטואלי. אלא שקוסטריצה מפליא לתאר בחיוך את קורותיה של חברה שהיתה משועבדת לקומוניזם, ונסחפת בתאוות הבצע לרקד סביב עגל הזהב של ההתעשרות המהירה, תוך שהיא זונחת מאחור כל סייג מוסרי - רצח, שוד וחוסר כבוד לאדם. מול כל אלה, ניצבת רק האהבה. נותר רק לראות אם זו אכן תנצח.

הרבה פולקלור יש גם בסיפורו של ז'אן דה פלורט מאת מרסל פאניול, שהפך בידי קלוד ברי לאחד מהסרטים הצרפתיים היפים של כל הזמנים. ז'אן הגיבן הוא ז'ראר דפרדייה, פקיד עירוני המתיישב בחווה כפרית, וסובל התנכלויות איומות מצד שכניו החדשים (למי שמבקש ללמוד פרק מאלף על מקורות "שנאת הזרים" בצרפת, הגם שהזרים כאן הם צרפתים לכל דבר) - סוביראן (איב מונטאן המעולה) ואחיינו אוגולין (דניאל אוטי).

בסרט ההמשך, המוצלח רק מעט פחות, חוזרת מאנון (עמנואל ביאר), בתו של ז'אן, ל"זירת הפשע" - כדי לנקום בכל אלה שהתאנו לאביה. מכתב ההתאבדות שמשאיר אחריו אוגולין ב"מאנון" הוא אחד משירי האהבה הקולנועיים היפים של כל הזמנים, אך גם הוא רק אחד מהשיאים המרגשים. שני סרטים שהם תרגום פרובנסאלי ל"אדיפוס" ו"אנטיגונה" של סופוקלס, ושאפילו ההגדרה המחייבת "אסור להחמיץ" עלולה להיות אנדרסטייטמנט לגביהם.