נבחנת? המידע עומד לרשותך

מהומה רבתי במכוני המיון נוכח הגילוי, כי החוק מחייב אותם להעביר לנבחנים את כל המידע - הגולמי והמעובד - שנאסף במהלך המבדקים; עו"ד יוספה טפיירו, רשמת מאגרי המידע במשרד המשפטים: "יחידת הפיקוח שלנו תצא לבדיקות פתע במכונים, לצורך אכיפה"

אל הקשיים, שבהם שרויים ממילא כל מכוני המיון, נוכח הירידה בהיקף גיוס העובדים בארץ, נוספה בשבוע שעבר פצצה חדשה: עו"ד יוספה טפיירו, רשמת מאגרי המידע במשרד המשפטים, הצהירה כי את הדו"חות הפסיכולוגיים, שמכונים אלו מרכיבים לגבי המועמדים לעבודה, יש להציג בפני המועמדים, שרוצים בכך.

במשך שנים נתקלו מועמדים בחומה בצורה, שמנעה מהם לראות את אותם דו"חות אישיותיים, המתייחסים אליהם. הדו"חות נמסרו לחברות המעסיקות, שאף שילמו עבור תהליך המיון סכומים נאים. מועמד, שמאוד רצה בכך, התכבד ושילם סכום כסף נוסף, לצורך ישיבה עם פסיכולוג ממכון המיון, שבו נמסרו לו התוצאות - כשהן מרוככות ומנוטרלות מפרטים שונים, שלדעת הממיינים עלולים לפגוע בו. אותם פרטים, אגב, נמסרו מבלי מפריע לחברה המגייסת.

הודעתה של טפיירו נפלה כרעם ביום בהיר על מכוני המיון, וביום שבו היא פורסמה אף אמר שפי שפס, אחד הבעלים במכון קינן-שפי, כי "אני מאד מופתע. למיטב ידיעתי הרשמת לא טרחה להתייעץ איתנו לגבי המשמעויות המקצועיות והאישיות של הדבר הזה". שפס אף מינה עצמו לדובר הנבחנים כשהוסיף כי "בנושא כה רגיש, שנוגע לטובת הפרט, היה מקום לדון ולהתייעץ לפני שמוצאים דבר כזה, שהפתיע את כולנו ועלול לפגוע בנבחן עצמו וגם בנו ובהכנסות שלנו".

דב ינאי, מבעלי מכון אדם, עוד הוסיף ואמר, כי "אנחנו מעבירים את הדו"ח למי ששילם - הלקוח. אף לקוח לא יעבוד איתי, אם יידע שאני נותן אותה למועמד".

אך למרבה הפתעתם של בעלי המכונים, התברר להם כי תגובתם בלתי רלוונטית, שכן לא מדובר בתקנה חדשה, שהמציאה טפיירו, אלא בחוק עתיק יומין, שאיש לא אכף אותו. "במשך שנים קיים סעיף 13 של חוק הגנת הפרטיות, כחלק מחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, ולא התייחסו אליו. במשך שנים גם קיים תפקיד רשם המידע, אך איש לא עשה דבר. עכשיו אני הגעתי, והנושא יעלה לסדר היום".

סעיף 13 לחוק הגנת הפרטיות, אומרת עו"ד טפיירו, "נותן זכות עיון סטטוטורית לכל אדם לגבי מידע על עצמו, הנמצא במאגר מידע. יש לו זכות לדרוש מבעל המאגר את המידע, ואם הוא אינו נכון או עדכני בעיניו, הוא יכול לתקן ולעדכן. החוק גם קובע, שאם במקרים מסוימים, בגלל בעיות אישיותיות פסיכולוגיות, סבור בעל המאגר שלא טוב לתת לאדם את התוצאות, יועבר החומר אל הרופא או הפסיכולוג של האדם. נכון, שהחוק חל רק על מערכות ממוחשבות, אבל הנחת היסוד היא, שהיום הכל ממוחשב".

טפיירו, המודעת להתרעמות בעלי המכונים, הגיבה באופן חד משמעי: "מדובר בחוק סטטוטורי, ואני לא מנהלת עליו מו"מ. הצעתי לנציגי המכונים לרכז הערות ולהיפגש איתי לשיחה. אשמח לדון איתם על כל הנושאים הטכניים, המימון והחלוקה ונשתדל לקבל החלטות ביחד".

ואכן, כבר באותו ערב, נאספו כל מנהלי מכוני האיבחון לישיבת חירום, שוחחו בטלפון עם טפיירו, וכשהבינו שבעצם הם עוברים על החוק, הם שינו את הטון, ובחרו בדב ינאי לייצג בפגישה את מרכז איגוד מכוני האיבחון. במשך שנים נדרשו מועמדים לחתום על טופס ויתור לגבי המידע המקצועי המועבר ללקוח. "הוויתור נובע מכך שהחומרים שנאספים ומועברים ללקוח אינם עוסקים בכישוריו או באישיותו של המועמד אלא בהקשר לדרישות תפקיד מסוימות", מתרץ ינאי, שמוסיף כי הדבר נעשה לאחר התייעצות עם יועצים משפטיים.

עו"ד טפיירו מבטלת באחת את חוקיות החתימה הזו. "אומרים לאדם שזה לטובתו, ולכן הוא חותם. אך אני יכולה להרגיע את המועמדים - מדובר בזכות תחיקתית, שמעוגנת בחוק יסוד, ולא יעלה על הדעת שיהיו לה פרשנויות שונות ותתקיים עליה 'מסחרה'. יתרה מזאת, המכונים חייבים להציג למועמד גם את עיבוד הנתונים. איך אדם יוכל לתקוף מכרז או חברה, אם כל המסמכים סודיים וחסויים? יש להראות למועמד את תוצאות המבחן, המתיחסות לתפקיד, וכן את עיבוד הנתונים, המתיחס לאותן תוצאות. הדגש אינו על התפקיד אלא על המידע שנתקבל מתוך הבחינות לגבי התאמתו של האדם לתפקיד".

טפיירו דוחה גם את טענתו של ינאי, הגורס כי "אני קבלן של הלקוח. הוא משלם לי, כדי שאעביר אליו את העיבוד, ולא אל המועמד". לדבריה, גם אם הלקוח מסרב לתת למועמד את תוצאות המבחנים והפיענוח, מי שמחזיק אותם (מכון האבחון) חייב לעשות זאת. "החוק קובע את זכות העיון ואת החובה לתת את המידע, אך אינו מתיחס לשאלה איפה נמצא המידע. אם המידע ברשות הבעלים (לקוח), עליו למסור אותו. אם המידע נמצא במקום אחר (מכון המיון), על הבעלים למסור לאדם כתובת, עם הנחיה לאפשר לו לראות את המידע. אם האדם פונה למחזיק, שיודע שהמידע נמצא גם אצל הבעלים, חייב המחזיק לתת אותו למבקש".

על אותן "ישיבות" של מועמדים עם הפסיכולוג של מכון המיון, אומרת טפיירו בחריפות, כי מדובר ב"עיגול פינות. זו שיטה מגמתית, המנוגדת לרוח החוק. זו עשיית עושר ולא במשפט. אין זה מתפקידי להתערב בנושא התשלום של הלקוחות למכונים. אך לגבי היחסים בין הנבחן והחברות, אומר באינטואיציה, כי אין צורך לשלם על הזכות לקבל את המידע. מדובר בהעתק של מסמך, ועל העתק לא צריכים לגבות כסף. זו, ללא ספק, צורה נוספת להתפרנס. יתרה מזאת, גם אם ייגבה תשלום ממי שצריך לממש את זכות העיון, הוא יופנה לקופת המדינה ולא לכיסיהם של מכוני האבחון".

סיגל אייל כספי, סמנכ"ל משאבי אנוש בחברת TTI טלקום, אחת מאותם "לקוחות", המזמינים את הדו"חות ממכוני המיון, בטוחה שהמבחנים יהיו עכשיו יקרים יותר, בשל אובדן ההכנסות מאותם כספים, ששילמו המועמדים עד כה עבור המשוב שקיבלו.

בתגובה לדברים מסר ינאי, כי "נבדקת האפשרות לשלוח את תוצאות המבחנים בדואר או בפקס, והדבר יהיה כרוך כנראה בתשלום סמלי".

מנהלי המכונים, שהופתעו כאמור מגילוי החוק, נשמעים פטרונים במיוחד, כשהם מנסים לשכנע, כי מסירת המידע למועמדים עלולה להזיק להם. מצטרף אליהם פרופ' רמי פרידמן, מומחה למשאבי אנוש, היום ראש מכון ירושלים לחקר ישראל, שהיה בעבר נציב שירות המדינה והממונה על השכר. לדעתו, "מדובר בבעיה סבוכה. מצד אחד צריך למסור לאנשים מידע, שנאסף עליהם, וצריך שתהיה להם גם אפשרות לערער עליו. מצד שני, האדם עלול להיפגע מקביעות המתיחסות לאופיו".

ברור, כי תהיינה לכך השלכות. אדם יוכל לערער על הקביעות, המיוחסות לו, לאופיו ולאישיותו, והוא יוכל גם להגיש תביעה נגד מכון האבחון. על כך קובע שפי שפס: "אני שלם עם מה שאני כותב בחוות הדעת, וגם היום יכול אדם לתבוע אותי. השאלה היא, אילו פרושים ייתן לכך הנבחן עצמו". גם ינאי מצהיר, כי "התביעות לא מפחידות אותנו. כבר היו עשרות תביעות, שלא עמדו במבחן בית המשפט. הבדיקה בבית המשפט אינה מתיחסת לאופיו של האדם, אלא לכלים שבהם משתמשים המכונים. אלו כלים בעלי תוקף ואמינות מקצועיים. כל השאר לא רלוונטי. לכן, אם מכון עובד בכלים ברורים ומקצועיים אין לו סיבה לחשוש מתביעות".

ואם לא די בכך, חוששים המכונים, שאדם יעביר את תוצאות אבחונו לחברות אחרות - לאו דווקא זו, ששילמה עבור הארבון. "במקרה כזה, אני אהיה חתום על חוות דעת ספציפית, שאם ייעשה בה שימוש לא נכון, יזיק הדבר לשמי, לאדם ולחברה", טוען שפס.

אך בדיקה עם הלקוחות עצמם מגלה, כי לחשש זה אין יסוד. "דו"ח שנמסר ביחס לתפקיד מסוים, אינו רלוונטי למקום אחר", פוסקת אייל כספי מחברת TTI טלקום. "הדו"ח ספציפי לתפקיד ולא לאדם. אני, כמעביד, לא אקח דו"ח שעובד יתן לי. לא מעניין אותי צד הכישורים גרידא אלא הניתוח שלהם ביחס לדרישות שלנו".

כמו מנהלים אחרים בתחומה, גם דניאלה אילן, סמנכ"ל משאבי אנוש ברד, הופתעה מהדיבורים על מסירת המידע למועמדים. אך גם היא משמיעה את אותם דברי פטרונות, שמשמיעים מנהלי המכונים: "אני יכולה להבין את המועמדים, שרוצים לקבל את הדו"חות, אבל אני חושבת שבמתכונת הנוכחית זה מספיק טוב, מרוכך ונוח לעיכול. לא נראה לי שיצליחו לאכוף את החוק בפשטות כי דברים הם לא שחור ולבן. זו תהיה עבודה רצינית להחליט עבור המועמד, אם הוא יכול להתמודד עם הדברים או לא. עד עכשיו לא נתנו למועמד את התוצאות וגם לא הסברים. לא ידעתי שצריך. נצטרך לחשוב על זה".

אייל כספי אף מרחיקה לכת, ואומרת "אני מוכנה אפילו לעמוד מול החוק בקטע הזה". ברור, שהיא לא תצטרך לבחון את האפשרות הזו בפועל, שכן היא תעדיף "להפנות את הנבדק למכון, שכתב את הדו"ח". עם זאת, היא חוששת - כמו אילן - כי המכונים ימתנו עתה את הדו"חות, שיהפכו להיות "פרווה". "חוות הדעת יהיו יותר שטחיות וזהירות, וזה עלול לפגוע בתהליך האיבחון", אומרת אילן. אייל כספי מתייחסת בהקשר זה לדו"חות, שנותן הצבא לנבחנים. "ראיתי את הדו"חות שלהם. הם כתובים יותר רך, במילים כלליות ופחות ספציפיות לנו. כשאני עובדת עם מכון מיון, הוא יכול לעזור לי לגבי השאלה האם המועמד מתאים לסביבה הארגונית הספציפית שלי או לא".

בסיכום הדברים מודה דב ינאי, כי "הופתענו והתעצבנו מדרך פרסום הקביעה. אבל אחר כך עשינו חושבים, והגענו למסקנות מרגיעות. צריך למצוא את הדרך שלא תפגע בלקוחות ובנו".

עו"ד טפיירו, כך נראה, כבר מצאה את הדרך שלה להתמודד עם המצב. "כל מועמד שיבקש את דו"ח האיבחון שלו ולא יקבל יוכל לפנות אלי ולקבל הדרכה וייעוץ", היא אומרת. "יחידת הפיקוח שלנו תצא לבדיקות פתע במכונים, לצורך אכיפה. לאור עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שהסכים כי בשלוש השנים הבאות יעבדו ביחידה גם עובדי קבלן, נוכל להוסיף לפחות עשרה אנשים אל שני הפקחים הקבועים שלנו. זהו, הגיע הזמן שאנשים יקבלו את מה שמגיע להם".

צרו איתנו קשר *5988