ביהמ"ש: יהלומן הגיש תביעה נגד לבייב רק כאמצעי לחץ ובניסיון להוציא כספים

התובע הוא יהלומן העוסק בתחום מזה 25 שנה, ואחיינו עוסק אף הוא בעסקי יהלומים מזה עשור.

אחיינו עבד בחברות של התובע, ואף ניהל בפועל את המפעל ברוסיה לייצור יהלומים, אותו הקים התובע בשותפות עם אחרים.

התובע טען, כי אחיינו רכש עבורו את המפעל בנאמנות, אך בחר להתכחש להסכם הנאמנות. עוד טען, כי לבייב מימן את רכישת המפעל ע"י אחיינו של התובע, ועודד את זה להפר את הסכם הנאמנות, כל זאת - מתוך שאיפה לשלוט במלאי היהלומים המוקצה למפעל מהסינדיקט הרוסי.

השופטת הילה גרסטל קבעה, כי בגירסתו של התובע נתגלו חוסר אמינות ואי התאמות. שני הצדדים לא עוררו את אמונה - הן התובע והן אחיינו - אשר לקחו חלק בפעילות עניפה הכוללת יהלומים, ממון ועבירות על החוק הרוסי.

לדברי גרסטל, דחיית התביעה אינה בשל האמון שהיא חשה לתמיר גרינברג, אלא בשל מחדליו של התובע להוכיח את תביעתו. לדבריה, התובע ניסה להרוויח כסף קל בדרך של הברחת יהלומי גלם מרוסיה לארץ, וייתכן שהוא משלם את מחיר הדרך שבחר לנהל את עסקיו ככל שהם מתייחסים לשוק הרוסי.

עוד אמרה, כי התובע העלה טענות בעלמא אודות קשר שקשר לבייב להשתלט על עסקיו, והיא לא מצאה כל טענה מהותית הראויה לדיון נגד לבייב.

לדבריה, שורבב לבייב לכתב התביעה למטרה אחת ויחידה: להשתמש בקלות יחסית במעמדו הבכיר כקלף מיקוח, וכאמצעי לחץ לצרכי השגת הסכם פשרה.

(ת.א 1705/99).