לגעת באהבה

צופי "לחיי האהבה", ועל-פי נתוני הרייטינג יש לא מעטים כאלה, לא יאהבו את תורת האבולוציה הבאה: מקורה של "לחיי" בקודמתה המיתולוגית "לגעת באושר". התגובה הראשונית של הצופים האדוקים תהיה בוודאי "לגעת באושר? ההמונית, הוולגרית, העממית כל-כך? מה לנו ולה?". הם בטח ישמחו לשמוע, שההבדל העיקרי בין שתי מלכות הרייטינג מתחום הסבון, הוא ש"לחיי האהבה" דילגה היטב מעל הגדר ש"לגעת באושר" שכבה עליה.

זה המקום לציין, כי מכל פרקי "לחיי האהבה", ראיתי מההתחלה ועד לסוף רק שלושה פרקים, שניים מתוכם הם הראשון והאחרון. על כן, לא אלאה אתכם בתובנותיי העמוקות לגבי התככים האיומים של סמדר, מעין אלקסיס קולבי בת משה וישראל, והסחיטה שהיא סוחטת את דורון שבכלל אוהב נורא את רונה האומללה. כמו כן, אין לי שום כוונה להתערב במחלוקת בין יהונתן והוריו, שאילצו אותו לחזור לגלית ולייצר עבורם עוד נכד. לא אומר מילה על קבלתה של מאיה ללהקת בת-שבע, חוץ מזה שאני יכול לאחל לה הצלחה רבה, ושלא תיתקל שם בבוהמה בטיפוסים מפוקפקים מסוגו של אלי מרקו העבריין. וחוץ מזה, החיים שלי, או של רובנו, כנראה נורא משעממים.

ומכאן לתהליך, וזה בעיניי מרתק בהרבה, שעשתה הטלנובלה הישראלית עד שהתמקמה בחלון הראווה של הפריים-טיים. התהליך הזה דומה לתהליך שעברה כאן המוזיקה המזרחית, רק מואץ בהרבה: בהתחלה היה אסור להודות, כי יש בינינו שגונבים פה ושם פרק בסבוניה התורנית. אחר-כך הוכנסה זו אל שעות שהוגדרו מראש כשעות צפייה של "עקרות בית". בשלב הבא הוקם ערוץ מיוחד, ודיברו על צריכתה בעיקר "בפריפריה". רק עם יציאתם מהארון של עשירי הארץ ושועיה, הצליחה הטלנובלה הישראלית להתנחל גם בראש חוצות.

אחרי "לגעת באושר", היוצרים הבינו שיש מקום לטלנובלה בפריים-טיים. כל מה שהם היו צריכים זה להרחיב במעט את גבולות הגזרה של קהל הצופים - והם עשו זאת בעזרת תסריט משופר וצוות שחקנים טוב יותר. מותר להניח בזהירות, שהז'אנר הזה מיצה פחות או יותר את מקסימום כמות הצופים שלו: מי שירצה לצפות בטלנובלה מעתה, לא צריך לעשות זאת במחשכים, ומי שלא נתפס לז'אנר, ימצא את סיפוקו בתחומי צפייה אחרים. ובינינו, סימן ולו הקל ביותר לנורמליות במקומותינו, אינו דבר של מה בכך.