"תאוות-בצע היא דבר טוב"

כמעט 50 שנה נאנק הימין האמריקני תחת הגמוניה פוליטית ורעיונית של השמאל. גם כאשר השמאל לא ממש החזיק בשלטון, השקפות העולם שלו הוסיפו להיות הנורמה של החיים הציבוריים. רייגן היה האידיאולוג הימני הראשון בבית הלבן מאז 1932, והוא הבטיח לשים קץ אחת ולתמיד ל"ממשלה הגדולה".

לא היה שום דבר בלתי לגיטימי במטרה הזו. השאלה היא רק אם די בזה כדי להעניק כיוון מוסרי לארץ גדולה ועשירה. באמצע שנות ה-60, נשיא אמריקני, לינדון ג'ונסון, העמיד במרכז סדר-היום הלאומי את "המלחמה על העוני". עשרים שנה אחר-כך, עשרה מיליון ילדים חיו מתחת לקו העוני, לחמישית האוכלוסייה לא היה ביטוח רפואי מסוג כלשהו, ובעיר ניו-יורק לבדה היו 80 אלף מחוסרי קורת-גג.

כל זה קרה בזמן השיא של מה שקראו אז "כלכלת רייגן", שהניבה צמיחה כלכלית מסחררת (לצד חוב לאומי ענק). מבקריה קראו לה "כלכלת הטפטוף", כי לדעתם היא נתנה הרבה מאוד לעשירים, והניחה שמשהו מעושרם יטפטף למטה, אל הפחות-עשירים.

ב-1982 נכנסה הבורסה לעידן השוורים, אחרי תקופה ארוכה מאוד של דשדוש. הרווחים הקלים של וול סטריט הפנו בפעם הראשונה דור שלם של בוגרי אוניברסיטאות מן התעשייה אל הבורסה. סמלי ההצלחה של הימים ההם היו ברוקרים. אחד מהם, אייוואן בוסקי, עשה כל-כך הרבה כסף, עד שבתי-ספר למינהל עסקים נהגו להזמין אותו לשאת הרצאות חגיגיות של סוף שנה, כבוד שעד אז היה נופל בחלקם של אינטלקטואלים מעמיקים, או של יזמים חופשיים מצליחים במיוחד.

ב-18 במאי 1986 הופיע בוסקי לפני מסיימי בית-הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת ברקלי. הוא נשא נאום צפוי למדי, שזור בקלישאות המקובלות על אמריקה ארץ ההזדמנויות, שהניחה לו לעלות מן העוני של משפחת מהגרים יהודים מרוסיה אל פסגות ההצלחה הפיננסית. שמורות עיניהם של מאזיניו כבדו מאוד.

או-אז השמיע בוסקי את המלים שחשמלו את הקהל. "דרך אגב", הוא אמר, "תאוות-בצע (greed) זה בסדר גמור. אני רוצה שתדעו את זה. אני חושב שתאוות-בצע היא דבר בריא. אדם יכול להיות תאב-בצע, ועדיין להרגיש שלם עם עצמו".

ג'יימס סטיוארט, המוסר את פרטי הסצנה הזו בספרו "קן הגנבים" (1991), מוסיף ומתאר את התגובות באולם: "הקהל פרץ בתשואות ספונטניות, בשעה שהסטודנטים צחקו, והחליפו מבטים יודעי-דבר".

המלים האלה, "תאוות-בצע היא דבר טוב", נעשו עד מהרה נכס צאן ברזל של מה שסוציולוגים עממיים כינו "דור האני". ב-1987, הבמאי אוליבר סטון שם את המלים האלה בפי גורדון גקו (מייקל דגלאס), הברוקר חסרהמעצורים בסרט "וול סטריט".

בוסקי היה מקור ההשראה של גקו, וגם סופם היה דומה. בוסקי הועמד למשפט על שימוש לא חוקי במידע פנימי, ונקנס במאה מיליון דולר. הוא לא היה היחיד: אוסף של ברוקרים נלכדו ברשת שטווה בשבילם תובע פדרלי שאפתני, ששמו היה רודולף ג'וליאני. על כתפי בוסקי טיפס ג'וליאני לימים אל ראשות העיר ניו-יורק.