זיקנה ללא מסכות

"אייריס וג'ון". בימוי: ריצ'רד אייר; תסריט: ריצ'רד אייר, צ'רלס ווד; משתתפים: ג'ודי דנץ', ג'ים ברודבנט, קייט וינסלט, יו בונוויל, אלינור ברון. בריטניה 2001.

סיפור חייה של הסופרת הבריטית, הפוריה והנועזת, אייריס מרדוק, המבוסס על שני ספרים שכתב בעלה ג'ון ביילי לאחר מותה.

אורי קליין ("הארץ") סבור, ש"לכאורה הכל פועל כהלכה בסרט הזה". המבנה שלו - סצינות המחלה לצד סצינות ההיכרות של אייריס וג'ון - "יעיל למטרותיו. מרבית הסצינות כתובות היטב ומבוצעות במיומנות. נוסף לכך מצליח הסרט להעביר משהו מהאימה שמאפיינת את מחלת האלצהיימר". יש בו גם "דיאלוגים רהוטים" ומשחק מקצועי לעילא, והוא "מניב שיאים דרמטיים נוגעים ללב".

אבל חסר בו "כל עניין קולנועי, ולכן גם ברגעיו המרגשים ביותר, אנו נותרים מעט מנוכרים כלפיו, כאילו אנו צופים בתרגיל קולנועי אקדמי, שעוסק בסבל האנושי, ולא ביצירה שחושפת את הזוועה הנוראה והגרוטסקית הכרוכה בהליכה המשפילה אל הזיקנה והמוות".

נראה, שהבמאי ריצ'רד אייר "מתמודד בחוסר תחכום עם העובדה, שסרטו עוסק בדמויות אמיתיות וידועות. הוא מספק לצופים הצצה קלושה בלבד לאמנותה של מרדוק(...). ולזהותו של ביילי כמבקר ספרות חשוב הוא כמעט אינו מתייחס".

המעברים בין התקופות יוצרים מבנה "מונוטוני ומייגע", ולטעמו של קליין - מרדוק, "סופרת נועזת, מרדנית ובלתי צפויה - היתה ראויה לסרט קורקטי פחות מזה שאייר יצר".

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") בדעה, שקייט וינסלט מגלמת את מרדוק הצעירה "בחוסר אוריינטציה מוחלט". לעומת זאת, את דמויות מרדוק וביילי המבוגרים מגלמים "שניים מגדולי השחקנים הבריטים החיים כיום, דנץ' וברודבנט, בשילוב נדיר של הומור וכאב, דמויות מלאות ומדויקות". ברודבנט "הוא שחקן ענק. אך גדולה ממנו ג'ודי דנץ', הטוטאלית. איך ייתכן, שגם כשהיא מגלמת את דמותה של אשה זקנה וחסרת דעת, המסך נטען בחשמל בכל פעם שהיא מופיעה עליו? פשוט מדהים". אלקריב חותם ב"יפה ועצוב".

חגי לוי ("העיר") סבור שהסרט מציג את ההתמודדות עם הזיקנה והמוות "באורח מעט מאכזב. לא מספיק נוקב ומרתק, קיצוני מעט. שכן, מחלה המובילה להעדרם הכמעט מושלם של שרידי אנושיות, לאובדנם הסופי של מוח מבריק ונפש עשירה - אינה ראויה לייצג את הזיקנה".

הסרט, "למרות חולשותיו", מצטרף לסוג הסרטים שלא "מייפים את הזיקנה בנוסח הוליוודי", וגם "לא לאלו שרק ייאוש מר נאצל מהם". הוא נע בין היצירות המניחות, כי אכן "יש בזיקנה, בלית ברירה אמנם, סוג של הכנה למוות". ולכן "אין דמעות בעיניך על מותה של מרדוק, אלא על כך שהפכה לזומבי שכזה. על סבלה, על סבל הסובבים אותה, על מר גורלה, על אהבתם הגדולה שלה ושל בעלה (כי אהבה וחסד תמיד מכמירי לב יותר מרוע או מוות), לא על סופה. להפך: במידת מה, יש הקלה מסוימת בסיומו של הסרט, הידוע כמובן מראש".

בקיצור: דיאלוגים רהוטים ומשחק מצוין. המבנה מעט מונוטוני ויוצר ריחוק מסוים כלפי הדמויות, ובכל זאת - סרט יפה ועצוב.

צרו איתנו קשר *5988