זה התחיל בשק סוכר

מיד לאחר מבצע קדש, 1956, ערכו שוטרים צבאיים במחסום ניצנה חיפוש שגרתי ברכב של מג"ד שריון שיצא מסיני. הם מצאו בתא המטען שק סוכר, שלל שהנהג ניסה להבריח לישראל. הפקודות בעניין זה היו חמורות, והמשטרה הצבאית לא עשתה הנחות. המפקד לא נסע במכונית. הסוכר הוחרם. הנהג נשפט למאסר. שר הביטחון, דוד בן-גוריון, הורה להעניש גם את מפקדו. 10 שנים הוא לא קודם בדרגה.

זה היה סוד משמעת הברזל במערכת הביטחון בתקופת בן- גוריון. קצינים בכירים, אפילו אלופים, שילמו בראשם על פאשלות של הזוטרים, והפחד חלחל עד לדרג הנמוך ביותר. שרשרת הפיקוד החלה להסתאב אצל שרי הביטחון הבאים. הם גנזו את המקל הזה, אולי בלחץ הפיקוד העליון, אשר חשש לעורו.

לקחי פרשת שק הסוכר נעדרים מפקודות מטכ"ל, כמו גם מסדרות החינוך על מורשת צה"ל. אחרת, קצין חינוך ראשי לא היה צריך לפרסם את אגרת ההטפה המצטדקת נגד מעשי הביזה, שנחשפו במבצע חומת מגן. גם אחד מקודמיו, תא"ל (מיל') נחמיה דגן, לא היה נדרש השבוע להאשים בקול ישראל את "הכיבוש המשחית", בתור הגורם למוסר הירוד שמאחורי הביזה.

זוהי פרשנות מזיקה לא פחות מהעובדה, שהמשפטים הצפויים ל-35 הפראיירים שנתפסו יפסחו גם הפעם על מפקדיהם הזוטרים או הבכירים. היא מסיטה את האש לכיוון הלא נכון בשירות הנורמה הצבאית שפשטה אחרי בן-גוריון, כי בפאשלות אשם רק הש"ג. האשמת הכיבוש היא גם ניסיון מיותר להפיק מהכשל המוסרי הון פוליטי.

ביזה היתה בכל מלחמות ישראל, כמו שאין מלחמה שלא השחיתה את לוחמיה, אלא אם היו מעליהם מפקדים בעלי שאר רוח של אבות-מחנכים. אחד כזה, חיים ציפורי ז"ל, מייסד חברת המתנ"סים ובן-גוריוניסט מושבע, היה במלחמת ששת הימים מפקד פלוגת צנחני מילואים. אחרי המלחמה, בדרכם מהגולן לירושלים, הוא ערך את הצנחנים במעגל ליד שרידי יריחו העתיקה, שלף מכיסו ספר תנ"ך, וקרא באוזניהם מספר יהושע את פרשת עכן שנסקל באבנים, על שבזז מהשלל של יריחו עליו הוטל חרם. העיתונאי נחום ברנע, אחד הצנחנים ההם, כתב על כך לימים: "כשגמר את הקריאה, החזיר את התנ"ך אל כיסו, ואמר שכל מי שמחזיק במשהו שלקח שלל, יוציא אותו וישים במרכז המעגל. אחר-כך יבדוק הוא - אישית - בתוך הרכבים. אם אז ימצא משהו, יעופו אנשים למשפט צבאי. אחד אחד פנו האנשים לאחור, טיפסו על כלי הרכב ושלפו משם כמות מדהימה של נכסים. החל בנשק ותחמושת וגמור בשרפרפי קש...

"ציפורי הורה לרכז את השלל בשתי ערמות: האחת, של ציוד צבאי, הוחזרה לאחת המשאיות. על השנייה הורה לשפוך בנזין ולהצית. הוא נמנע מלערוך חיפוש נוסף. ציפורי הבין, כנראה, שאין צורך. הרי בלהט הטקס היו האנשים מוכנים להביא למדורה גם את הבגדים שהביאו מהבית, ואולי לא רצה לקלקל את השיעור החינוכי הגדול שנתן במעשים קטנים".