לאן נעלמו כל החברים?

רק שנה עברה מאז 11 בספטמבר, והבעיה הניצבת מול המימשל האמריקני המוביל את מהלך המלחמה בטרור, היא לשכנע את עמו שלו, ואת בעלי בריתו, כי הוא יודע בוודאות למי הכוונה ב'הם' - האויב - והיכן 'הם' נמצאים

אירועי 11 בספטמבר חצו את העולם ל'אנחנו' ו'הם'. זה היה אסון במימדים קטסטרופליים, שלאחריו ידענו בוודאות מי אנחנו ומי הם - האויב. או כך לפחות חשבנו.

אלא שבשנה שחלפה מאז 11 בספטמבר, התערפלה ההבחנה הכה ברורה שהגדירה מי 'אנחנו'. אירופה וארה"ב כבר אינן מבינות את ה'אירוע' באותה הדרך. מתקפת הטרור שנראתה תחילה כמכוונת נגד הציביליזציה המערבית כולה ונגד המערכת הקפיטליסטית, צוירה מחדש - באירופה, לפחות - כהתקפה נגד ארה"ב לבדה.

ביום השנה הראשון לפיגוע המתאבדים, יכלו האמריקנים לצפות כי יהיו מוקפים בהרבה יותר חברים מאי פעם. ההפתעה הגדולה היא שיש להם כיום הרבה פחות חברים.

בתקופה שמיד לאחר פיגוע הטרור, אפשר היה לחוש באהדה רבה שנשבה לכיוונה של ארה"ב מצד אירופה וחברות אחרות, הנושאות זיכרון חיובי באשר לכוחה של ארה"ב ולהשפעתה, אבל לא רק סימפטיה היתה שם. הן חשו גם צמרמורת של הזדהות: זה יכול היה להיות אנחנו, הן חשבו לעצמן.

מתקפת הטרור, טענו אז רבים, לא היתה רק על אמריקה, אלא על הציביליזציה כולה. הרוע של אוסאמא בין לאדן חיזק בתחילה את הזהות המשותפת של מדינות המערב.

הצהרת המחויבות של נאט"ו (הברית הצפון אטלנטית) בעקבות אירועי 11 בספטמבר הביעה את אותה תחושה של זהות טראנס אטלנטית משותפת. במובן הרחב, התייחס ה'אנחנו' המשותף לעולם הקפיטליסטי כולו, ואירועי 11 בספטמבר העניקו למרכז הסחר העולמי (שחרב) את הזיהוי כמטה הסימבולי של העולם הזה. כך חבק בתחילה המושג 'אנחנו' את הקפיטליזם הגלובלי כולו.

מיד לאחר 11 בספטמבר נראה גם המושג 'הם' ברור באותה המידה, כשהוא מתייחס לקבוצה רצחנית של חסידי אחרית הימים, הקשורה לרשת של 10,000 פעילים והמוכרת בשם אל קאעדה. אלא שבחלוף הימים, החלה גם זהות האויב להתרחב בצורה מדאיגה. הפגנות האהדה לפלשתינים, ובעקבותיהם גם התקפות על מערביים בפקיסטאן (שהגיעו לשיאם ברצח העיתונאי האמריקני דניאל פרל מהוול סטריט ג'ורנל - המערכת), רמזו כי הסימפטיה ל'הם' בעולם המוסלמי גדולה מכפי שחשבנו בתחילה.

שנה עברה מאז, ועדיין איננו יודעים על כמה חטיבות בדיוק חולש האויב. חסידיו טוענים כי הוא מייצג את המסות הדוממות של הרחוב הערבי והעולם המוסלמי, אולם באשר למידת התמיכה המדויקת בארגון הרצחני - זוהי שאלה שהתשובה עליה טרם התבררה וככל הנראה תמשיך להישאר ללא מענה. באופן דומה, לא ברורה גם מידת הסיוע שמקבל הטרור ממדינות ההתנגדות, ובראשן עיראק בשליטתו של סדאם חוסיין.

אם השאלה הפוליטית של השעה היא האם מוטלת על ארה"ב המשימה להתקיף את עיראק ולהפיל את משטרה, אזי ששאלת השאלות צריכה להיות: מיהו האויב? והאם ינחית עליו שינוי המשטר בעיראק מכה ניצחת? רק שנה עברה מאז 11 בספטמבר, והבעיה הניצבת מול המימשל האמריקני המוביל את מהלך המלחמה בטרור, היא לשכנע את עמו שלו, ואת בעלי בריתו, כי הוא יודע בוודאות מי 'הם' והיכן 'הם' נמצאים.

אם הזהות 'שלהם' תישאר מעורפלת, אזי ש'אנחנו' לא יכולים להיות בטוחים עוד בזהותנו. כאשר התנדפה הפניקה המיידית של מתקפת הטרור, אחרי שדהו מראות הזוועה מאתר גראונד זירו (המקום עליו שכנו מגדלי התאומים), וברקע השיקה ארה"ב את המערכה נגד הטאליבן באפגניסטן וארגון אל קאעדה, התחלפה לאיטה, במיוחד באירופה, התחושה כי העולם הנאור מאוחד נגד איום משותף, בתחושה כי היתה זו בכלל אמריקה שהותקפה וכי אמריקה היא זו שמגיבה עכשיו בפעולת תגמול.

לקראת החודשים נובמבר ודצמבר, מצא כבר השמאל האירופי את קולו. נכון, לא ניתן להצדיק את התקפות אל קאעדה, קראו דובריו, אולם ההתקפות הללו ייצגו את הפלשתינאים, את מנושלי העולם השלישי ואת קורבנות האימפריאליזם האמריקני באשר הוא. כשהוא ניצב מול איום הטרור, העדיף השמאל האירופי להסיט את הנושא.

במקום לאתר את מקום המסתור של לוחמי אל קאעדה, הוא קרא, עלינו למחול על חובות העולם השלישי ולטפל בהיבטים הרבים של חוסר הצדק בסדר העולמי הבנוי על סחר חופשי. רק מיעוט בדעת הקהל האירופית תמך בתחושות אלו, אולם היה זה מיעוט קולני דיו כדי להעביר לאמריקנים את התחושה כי הם מבודדים הרבה יותר מכפי שחשבו.

הבידוד האמריקני הודגש עוד יותר בשל המדיניות החד משמעית והבלתי מתפשרת שבה נקט מימשל בוש: השארת בעלי הברית במושב האחורי בעת ההתקפה על אפגניסטן; הסירוב לוותר על הדרישה לעונש מוות במקרים של הסגרת טרוריסטים; והסירוב לחתום על האמנה להקמת בית הדין הבינלאומי.

סוגיית בית הדין היתה אומנם סוגיה צדדית במערכה נגד הטרור, אולם היא שפכה אור - לפחות מכיוון ההסתכלות האירופית - על העובדה שהאימפריה האמריקנית אינה מעוניינת להיות קשורה, במעין גרסה מודרנית של גוליבר, על ידי אלפי חוטים שכל אחד מהם מייצג פן אחר של מחויבות רב צדדית.

11 בספטמבר הדגיש את עובדת היותה של ארה"ב אחרונת מדינות הלאום המלחמתיות, כזו המגדירה את ריבונותה במושגים אבסולוטיים, ומגינה על עצמה בכוח הנשק. המדינות האירופיות מאמינות כי כבר עברו את שלב ההתבגרות הזה בהתפתחותן כאומות.

הן מאמינות כי הן מייצגות את העתיד: ריבונות משותפת, תקציבי ביטחון מצומצמים, מדיניות חוץ כענף בעבודה סוציאלית הומניטרית. באותה מידת שכנוע עצמי, לפחות, מאמינים האמריקנים כי אירופה חיה לה במין עולם חלום, המתאפשר רק בזכות ההגנה האמריקנית.

וכך, רק שנה אחרי, ונוכח כל הסדקים המתגלים לאיטם, מציג לנו 11 בספטמבר עד כמה חלש המערב - אותה זהות דמיונית שחושלה ממרכיבי הכנסייה הקתולית, העולם הנוצרי ותקופת ההשכלה - בהשוואה לאינטרסים הלאומיים של המדינות המפלגות אותו.

אמריקה ניצבת בפני איום הטרור האיסלאמי לבדה. מובן שבעלות בריתה משמיעות את הקולות הנכונים - אולם צודקים הם האמריקנים החשים כי הם מצויים בשעת צהריים באו. קיי. קורל. לבדם.

חלק מזה יכול היה להימנע - אם היתה, למשל, אמריקה נוקטת במדיניות פחות נוקשה ופחות מתפשרת בסוגיות שוליות, כמו אסירי הטליבאן במפרץ גואנטאנאמו, קובה, ואמנת ג'נבה, או אם היו הממשלות האירופיות מושפעות קצת פחות מהתפיסות השמאליות של דור ויטנאם, השולטות כיום בכל מקום.

אלא שגם אם מתעלמים מהטעויות האלו, נראה כי השסע במערב הוא בלתי נמנע. האירופים יכולים דווקא לצאת נשכרים מסדר עולמי שינוהל על ידי האמריקנים, אולם הם לא יהיו הומניים אם לא יבקשו לנתק את עצמם מאשמת העוולות וחוסר צדק, תוצאת אותו סדר עולמי. אחרי הכל, המאבק בין 'הם' ו'אנחנו', הוא גם מאבק בין שתי תפיסות של רוע.

קל הרבה יותר למדוד את הרוע של 11 בספטמבר מאשר לתפוס כי ארה"ב והציביליזציה שלה נתפסות במזרח התיכון כמקור כל הרוע שפקד את העולם האיסלאמי - קיומה של ישראל, גירוש הפלשתינאים, הנוכחות הצבאית האמריקנית במקומות הקדושים.

כמקור כל הרע, הופכת ארה"ב באופן טבעי כמטרה היחידה שנחשבת. בעלות בריתה של אמריקה יכולות להכריז עד להודעה חדשה כי כולן מטרות. אלא שהן מקוות ומאמינות כי במופע הראווה של גלובליזציית הטרור יישארו הביג בן, מגדל אייפל, הרייכסטאג וכנסיית הוותיקן, אטרקציות תיירותיות ולא יעדי טרור של מרצחי אל קאעדה.

מזווית הראייה של המרצחים, מחולק העולם ליעדים אמריקנים עליונים ולמטרות אחרות, מעניינות הרבה פחות. את הדברים האלו אי אפשר לומר בקול רם, פן יסדקו את מראית העין של הסולידריות, אולם זוהי עובדה השואבת את כוחה מההגמוניה האמריקנית.

ארה"ב נמצאת שם לבדה כמטרה המושכת אליה טרוריסטים, דווקא משום שהיא המעצמה החזקה ביותר על הכדור הזה. לפיכך, היא היעד שתחושות הזעם, הקינאה והמרירות הגדירוהו כיעד הראוי ביותר להתקפה.

שלא בדומה למלחמה הקרה, שבמהלכה יצר האויב המשותף סולידריות מתמשכת בין בעלות הברית במערב, הצליח האויב המשותף שנחשף ב-11 בספטמבר לפלג, במקום לאחד, את המערב. מוטב יהיה אם יתעוררו מדינות אירופה - ובמיוחד השמאל האירופי - ויכירו במציאות.

מציאות שבה מוגנים האירופאים על ידי האמריקנים, שבה ערכי היסוד והחופש העומדים לנגד עיניהם זהים כמעט לחלוטין לאלו האמריקנים - למעט אולי במקרה של עונש מוות, שבה אין זה תואם את האינטרסים שלהם וגם לא של ערכיהם לאפשר למערב להתפלג לשני מחנות - האמריקנים וכל השאר.

באופן דומה, חייבים האמריקנים להימנע מרפלקסים מוטעים שכה שכיחים בקרב אנשים שנפגעו בצורה כה קטלנית: האמונה שרק על עצמם הם יכולים להסתמך.

כיתוב. הביג בן בלונדון. בעלות בריתה של אמריקה יכולות להכריז עד להודעה חדשה כי כולן מטרות. אלא שהן מקוות ומאמינות כי במופע הראווה של גלובליזציית הטרור יישארו הביג בן, מגדל אייפל, הרייכסטאג וכנסיית הוותיקן, אטרקציות תיירותיות ולא יעדי טרור של מרצחי אל קאעדה