חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 מחייב רשות מקומית לאסוף את השפכים
הנוצרים בתחומה ולטהר אותם. חובה זו נועדה לחול על כלל השפכים הנוצרים בתחום
הרשות המקומית, לרבות שפכים תעשייתיים. אף שחוק הביוב נותן בידיהן כלים מתאימים
לכך, סירבו הרשויות המקומיות לטפל בשפכים, ובמקום זאת העבירו את נטל הטיפול
בשפכים אל מפעלי התעשייה, בכך שהתנו את חיבורם למערכת הביוב בעמידה בתקנים
הקובעים ריכוזים מרביים מותרים להזרמתם של חומרים שונים אליה. כדי לעמוד בתנאים
אלו נאלצו מפעלי תעשייה להקים לעצמם מתקנים לטיהור שפכים.
ואולם, הבחירה בחוק הביוב להטיל, מראש, על הרשות המקומית את כל נטל הטיפול
בשפכים, לא היתה מקרית. ראשית, חוק הביוב מייצג מדיניות סביבתית הגורסת טיפול
במפגע בנקודה שלפני הגעתו אל הסביבה. לעניין זה, ריכוזו של הטיפול בידי הרשות
המקומית נובע מהיתרון הכלכלי לגודל הנוצר בכך.
שנית, לפיצול הטיפול בשפכים בין רשות מקומית לבין מפעל נודעות שתי תולדות שליליות.
הראשונה היא הצורך בהקמתם של מנגנוני פיקוח ובקרה על פעילותו זו של המפעל.
השנייה היא, שריבוי אחראים מאפשר לכל אחד מהם להסתתר מאחורי מחדליו של האחר.
שלישית, מפעלי התעשייה תורמים למשק המים הלאומי בנוקטם בפעולות התייעלות בשימוש
במים וחיסכון בהם. תולדה של חיסכון זה היא, באופן בלתי נמנע כמעט, הגדלתם של
ריכוזי מזהמים שבשפכים - פעולה האסורה על המפעל, כאמור. במצב זה קיים פיתוי
למפעל להמשיך ולבזבז מים, גם מקום בו ניתן היה לו להקטין את צריכתם.
ליקוי מבני נוסף בחוק הביוב ובהפעלתו, נובע מתפישה צרה של השפכים כ"פסולת"
הטעונה טיפול. ואולם, כעולה גם מחוק המים התשי"ט-1959 עצמו, גם שפכים הם מים,
שניתן להשיבם לשימוש. במובן זה יש להתייחס אל פעולות טיהורם של שפכים כאל פעולות
הפקה, ואל מתקן לטיהור שפכים כאל מפעל מים.
לאמור: שני פנים לטיהורם של שפכים. האחד, מניעתו של נזק מהם לסביבה. השני,
השבתם לשימוש. כנגד שני פנים אלה צריכים לעמוד גם שני סוגים של נושאים בעלויות
טיהורם של שפכים. הסוג הראשון הוא יצרני השפכים, התורמים לצורך בטיהורם. אלה
נדרשים לשלם בהתאם לתרומתם היחסית לכמותם של השפכים ולאיכותם. מנגנוני חיוב
מתאימים למטרה זאת נקבעו בחוק הביוב. הסוג השני הוא משתמשים בשפכים מטוהרים
(קולחים) הנהנים מטיהורם. אלה הם חקלאים, המדינה (באמצעות הזרמת מים בנחלים
והעשרת מי תהום בהחדרה) ואפילו צרכנים ביתיים.
חלוקה דומה של עלויות אנו מוצאים גם בחוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, התשי"ח-1957,
לעניינן של "ארנונות ניקוז". דומה, שאופן חלוקה זה הוא צודק - מחייב את ה"מזהם"
לשלם, מחד גיסא, ואינו גורם לנהנה מהשפכים המטוהרים להתעשר שלא כדין, מאידך
גיסא. עמדה זו הוטמעה גם בתקנות המים (חישוב עלות המים), התשנ"ב-1991.
על אף ההיגיון שבהם, אין דברים אלה, כך נראה, מקובלים על המדינה. כך, ביום
5/11/2000 החליט נציב המים, כי מחירם של שפכים מטוהרים (קולחים) בנקודת המוצא
ממכון הטיהור יהיה 0. הנמקתו היתה, כי הואיל והרשות ממילא נדרשת להביא את השפכים
לרמת טיהור מסוימת, אין מקום להרשות לה להוסיף ולגבות תמורה נוספת על פעולתה
זו. עמדתו של הנציב המים נדחתה על-ידי בית הדין לענייני מים, אך אומצה בממשלה
שהחליטה לתקן את החקיקה בהתאם.
הכותב הוא שותף במשרד עורכי דין המתמחה בדיני איכות הסביבה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
