"תובענה זו היא דוגמא עצובה לפגיעת הרשות באזרח על לא עוול בכפו. גם אם מעשי
הרשות בחלקם הגדול בחסות החוק נעשו, הרי שדרך הטיפול, חוסר האכפתיות והנקמנות
מעוררים הרהורים עגומים וצער כבד". כך פתחה שופטת ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב,
הילה גרסטל, את פסק דין בתביעת פיצויים נגד מע"ץ בגין הפקעה לצורך הרחבת כביש
החוף (כביש מספר 2) בקטע שבין תל-אביב לנתניה.
לכאורה, מדובר בתביעה שגרתית, שכדוגמתה אלפי תביעות זהות בערכאות שונות בבתי
המשפט. אלא שבמקרה זה מתאר פסק הדין מסכת התעללות ארוכה של מע"ץ ובכיריה במשך
11 שנים. פסק הדין מביע ביקורת נוקבת הן ברמה המערכתית והן ברמה הפרסונלית.
מע"ץ, מעבר לתשלום מיליון שקל פיצויים שנפסקו לחובתה, תאלץ לבחון מחדש את כל
התנהלותה ומדיניותה לעניין הפקעות, פיצויים וניצול מעמדה כרשות ציבורית מול
האזרחים הקטנים.
מפסק הדין עולה, כי מעבר לבזבוז חסר אחריות של כספי מדינה, מע"ץ גרמה סבל קשה
למשפחה שכל חטאה הוא שביתם נמצא בסמוך לכביש החוף. "הסיטואציה אליה נקלעו התובעים
כתוצאה מהרחבת הכביש ובניית הגשר היא קשה ביותר. אין לי ספק שלא ניתן להחזיר
את הגלגל לאחור ואין פיצוי כספי שיחזיר לתובעים את השנים האבודות של אובדן
איכות החיים", כתבה השופטת.
פסה"ד ניתן בתביעה שהגישו אלי ונטע לוי לפיצוי בסך 1.3 מיליון שקל שנגרמו מהפקעת
1,140 מ"ר לצורך הרחבת כביש החוף בקטע הכביש שבין הרצליה לנתניה (התביעה המקורית
הוגשה ב-1994, וכתב תביעה מתוקן הוגש ב-1998).
תוכנית ההרחבה כללה בין היתר גשר להולכי רגל שהוקם ב-1988 בצמוד לחצר ביתם
של משפחת לוי. מע"ץ הפקיעה כ-1,150 מ"ר מחלקה ששטחה 2,000 מ"ר. לוי, באמצעות
עוה"ד שמואל אוסלנדר ודורון חסדאי, טענו, כי מע"ץ התחייבה לבנות קיר אקוסטי
למזעור נזקי הרעש והפרטיות עם הרחבת הכביש ובניית גשר להולכי הרגל, אך לא ביצעה
את העבודות במשך 11 שנים. לוי טענו, כי מעבר לפגיעה בקרקע וברכוש נגרמו להם
נזקים בגין רעש ופגיעה בפרטיות.
מע"ץ דחתה שוב ושוב את בקשת התובעים להקים קיר אקוסטי ואת בקשותיהם להקים את
הגשר במיקום שונה. את הקמת הקיר האקוסטי החליטה מע"ץ להתנות במשך שנים בוויתור
סופי ומוחלט של התביעות של משפחת לוי כנגדה - "גדר תמורת ויתור". ב-1998, עם
ביקורה של השופטת גרסטל, במקום הסכימה מע"ץ ללא תנאים מוקדמים להקים את הקיר
המבוקש מזה שנים. בפסק הדין כתבה גרסטל: "לא ברור לי מדוע משך עשור שלם כמעט
לא פעלה מע"ץ לצמצום הנזק ואי הנוחות שנגרמו למשפחת לוי, לא דאגה להגביה את
הגשר בקטע שממנו ניתן היה להשקיף על חצר התובעים ומדוע המתינה מע"ץ עד לביקורי
במקום כדי להסכים לכך ללא תנאי".
עוד נכתב בפסק הדין, כי מע"ץ לא פעלה להפיכת חייהם של התובעים לנסבלים ואפשריים
והותירה אותם חשופים לרעש גבוה משיקולים זרים. לדברי גרסטל, מע"ץ בחרה לנצל
את כוחה באופן שלילי ובניגוד לחוק ולהותיר את התובעים ללא קיר אקוסטי.
החלטת מע"ץ להתנות את בניית הקיר תמורת ויתור תביעות משפטיות נגדה הינה בהתאם
למדיניותה של היועצת המשפטית, עו"ד שרה גרינברג. לדברי גרינברג, "ההסכמה לבניית
גדר מותנה בוויתור כל התביעות". גרסטל קבעה: מכתבה של גרינברג, כמו המדיניות
שהוכתבה על-ידה לאורך השנים בעניין זה ראויים לכל גינוי. לדברי גרסטל, רק בשל
העובדה שהתובעים סירבו להיכנע לתכתיבים ולוותר על תביעותיהם הלגיטימיות החליטה
מע"ץ להפלותם לרעה ביחס לשכניהם. "הדרך הכוחנית בה נהגה מע"ץ עומדת לה לרועץ".
גרסטל דחתה את טענת מע"ץ, כי החוק מקנה לה חסינות בפיצוי נזקים (סעיף 3 לחוק
הנזיקין). מע"ץ, לדבריה, אינה יכולה להסתתר מאחורי ההגנה בחוק הנזיקין שתקף
רק במידה והוכח שהרשות נקטה את כל הצעדים שניתן היה לנקוט כדי להקטין נזק ומתוך
התחשבות.
ביקורת נוספת הופנתה כלפי עובד ותיק במע"ץ, שלמה גולדשטיין, המשמש יועץ לזכויות
דרך, שהעיד מטעם מע"ץ. עליו נכתב בפסק הדין, כי עשה מאמצים לסייע למע"ץ גם
במחיר של אי הקפדה על דיוק בעובדות.
בסופו של דבר חויבה מע"ץ לשלם לתובעים כמיליון שקל: 400 אלף שקל עבור נזקי
הרעש, 200 אלף בשל בניית הגשר והפגיעה בפרטיות, 80 אלף שקל נקבעו כפיצוי בגין
ההפקעה, הפגיעה במחוברים (מבנים ועצים) והשטח שהופקע לצורך הקמת הקיר. שכר
טרחת עוה"ד 125 אלף שקל.
מנכ"ל מע"ץ, עמי לקס בתגובה: "מע"ץ מתכוונת לערר על פסק הדין, בעיקר בנושא
הפיצויים בגין נזקים אקוסטיים ופגיעה במחוברים. לא נערער על גובה הפיצוי אלא
על עצם הפיצוי בגין שני ראשי הנזק האמורים. ידינו לא נקיות מטעויות. מדובר
בפרק זמן ארוך, והתיק הזה עבר הרבה ידיים".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
